הסחיטה השנתית
בשנה שעברה החליט אחד משני ארגוני המרצים במדינה (AUT) להטיל חרם על שתי אוניברסיטאות ישראליות. החרם החזיק מעמד חודש ימים ובוטל בלחצם של מרצים אחרים ובשל איומים בצעדים משפטיים. בינתיים ישראל יצאה מעזה, החמאס עלה לשלטון, ונשיא איראן הכריז על מחיקתה של ישראל מן המפה. אולם כל זה ממש לא הרשים ארגון מרצים גדול אחר (NAFTHE), שעמד להתאחד עם הארגון הראשון במהלך הוועידה השנתית שהתקיימה בעיר החוף, בלקפול, בשבוע האחרון של מאי. שעות ספורות לפני היעלמותו, העבירו מנהיגי הארגון הצעת החלטה הקוראת להחרים את האקדמיה הישראלית בשל מדיניות האפרטהייד בשטחים, ויחידים ומוסדות שלא יגנו בפומבי מדיניות זו לא יזכו לשיתוף פעולה.
ההצעה אף מגנה את התערבותה של ישראל בתוצאות הבחירות ברשות הפלסטינית – כל זאת בימים בהם נקלעה האקדמיה הבריטית לעימות כספי עם הממשלה, עימות המונע מהמרצים לבדוק מבחני סטודנטים ומציב שאלה לגבי עתידם.
בישראל קבלו את ההחלטה בתדהמה. הנה, אפילו מגדל השן האקדמי על כל שמאלניו הופך קורבן לשנאה ממוסדת חסרת בסיס עובדתי. לאחד מהם, פרופ’ בנימין נויברגר מהאוניברסיטה הפתוחה, נפל האסימון כאשר שב לאחרונה מתקופת שבתון באוקספורד. האיש נדהם לא רק מהטירוף האנטי-ישראלי שם, אלא מהנימה האנטישמית המאפיינת את דעותיהם. האינטלקטואלים האלה, לדבריו, מדברים על הפוקסמנים הרוצים לשלוט באירופה ועל השוורצים המשחדים חברי קונגרס. מיותר לציין שבעיני אוקספורד (בה התקיים לאחרונה שבוע ישראל-אפרטהייד) היהודים הם אלה שדחפו למלחמה נגד עיראק. חשבו לרגע על הצעת החלטה המחרימה כל אקדמאי בריטי שאינו מגנה את כיבוש העיר בצרה, או מכריז על טוני בלייר כעל פושע מלחמה. מדוע החלטה מסוג זה לא הועברה ובלכפול?
על סטיות ואנטישמיות
העמוד הזה הכתיר בעבר את המפלגה הליברלית-דמוקרטית כאחת המפלגות הפתטיות הפועלות באירופה מאז המלחמה. די אם נזכיר את הפרשיות האחרונות בהן היו מעורבים מנהיגי החבורה הזאת; מאחד שניסה להרוג את אהובו (ג’רמי טורפ בשנות ה-70′), דרך אחר שניהל רומן סודי עם מזכירתו (פאדי אשטאון בשנות ה-80′) ועד ימינו, בהם מנהיג אחר (צ’ארלס קנדי), היה מכור לאלכוהול, והטוען לכתר (מרק אוטאן) התוודה כי איבוד שיער ראשו גרם לו להזדקק לשירותי זונה ממין זכר.
מאמרים קשורים
לכמה במפלגה זו יש גם תעודת זהות אנטי ישראלית. חברת הפרלמנט לשעבר (היום ברונית אלאק), ג’ני טונג, הכריזה בשעתו כי אם הייתה פלסטינית הייתה מבצעת פיגועי התאבדות נגד אזרחים ישראלים, ועתה הגיע תורו של כריס דייוויס – מנהיגה של המפלגה בפרלמנט האירופאי שביקר לאחרונה ברצועת עזה לטעון בחוצפתו עם שובו, כי ישראל לא למדה את לקחי אושוויץ. הוא אף גילה שניהל תכתובת אלקטרונית עם יהודיה שגינתה אותו על דבריו, והשיב לה: אני מקווה שאת נהנית להתפלש בזוהמה של עצמך. זה כבר היה יותר מידי עבור מנהיגה החדש של המפלגה, מינג קמבל, שהחליט לבעוט אותו מתפקידו למרות שדייוויס התנצל על דבריו. אך ראו זה פלא, גם לאחר התנצלותו המשיך האיש במתקפותיו והוקיע את מדיניות האפרטהייד של ישראל ואת כניעתה של ממשלת בריטניה, איך לא, ללובי היהודי.
אוכלי החינם
הבריטים נוקטים יוזמה לאפשר את תשלומי המשכורות של הפקידים, השוטרים, החיילים והסוכנים הפלסטינים. לדעתם מהלך כזה לא יחזק את החמא, אלא להיפך, יערער את אחיזתו. בכך מפעילים הבריטים לחץ על ארצות-הברית הסבורה כי משכורות תחולקנה רק לאחר שהממשלה הנוכחית בשטחים תקבל החלטה להכיר בישראל. לונדון מחזיקה בדעה כי עדיף שהשכר יגיע לקופה הפלסטינית ממקורות מערביים, ולא ממקורות לא רצויים. בכך תוביל בריטניה את היוזמה האירופית מתוך רצון למנוע אסון הומניטרי בגדה וברצועה. מעניין, אבל עד היום לא שואל את עצמו איש עד מתי ימשיכו הפלסטינים להיות אוכלי החינם של המערב השנוא עליהם כל כך.
קצרצרים
***הדוח הבלתי תלוי על הסיקור המזרחי-תיכוני של ה-BBC, הגיע למסקנה שלפעולות טרור צריך לקרוא בשמן פעולות טרור, גם אם הן מתרחשות בתל אביב, במדריד או בדהאב.
*** מכנה משותף בין בריטניה לישראל; לשתיהן ממשלות בהן יושבים שרים לא נכונים במקומות הלא נכונים. במקום לאפשר לשאול מופז להמשיך להיות שר הביטחון, להטיל את תיק האוצר על עמיר פרץ ולבקש משמעון פרס להיות שר חוץ – עשה אהוד אולמרט את ההיפך הגמור. זוהי ממשלה שניתן להספיד עוד לפני הקמתה. טוני בלייר לא יותר טוב. הארגון מחדש שביצע בקבינט מעורר צחוק במקרה הטוב. בלייר תמיד מעורר סימפטיה כשמדובר במזרח התיכון, וכזה היה כאשר אירח רבנים שהגיעו לכנס מיוחד בלונדון. אבל מבחינה פוליטית הוא אדם מת . חילופי הגברי שביצע מעידים על פאניקה. מרגרט בקט שרת חוץ? בעצם, אולי היא עדיפה על ג’ק סטרו, הזכור כמי שהתפלש בעפר רגליהן של האייטולות על חשבון ישראל. את ידה של בקט האיראנים כבר יסרבו ללחוץ! גם החלטתו שלא העיף את סגנו, ג’ון פרסקוט, לאחר פרשת טרייסי טמפל, מעידה על קבורתו הפוליטית.
***בישראל יש לראשי ממשלה חדשים נטייה מוזרה. עוד לא חיממו את כיסאם לאחר הקמת הקואליציה וכבר הם טסים לוושינגטון כדי לקבל לגיטימציה למעמדם. ראש הממשלה הנוכחי אינו שונה. הוא היה אצל ג’ורג’ בוש בסוף מאי ויהיה בלונדון כבר באמצע יוני. כאשר היה ראש עירייה בירושלים הוא נטה להתעופף ברחבי העולם עשרות פעמים בשנה. האם קשה יהיה, בתפקיד החדש, להיפרד מההרגל?
