אפשר הרי להתווכח ימים ולילות על האופי (לונדון), היופי (ניו יורק), התרבות (לונדון), המבטא (ניו יורק), האוכל (לונדון) , הארכיטקטורה (ניו יורק), התיאטרון (לונדון), הבגדים (ניו יורק), החנויות (לונדון) המחירים (ניו יורק), המוניות (ניו יורק), נהגי המוניות (לונדון), ועוד מיליון ואחת השוואות וגם קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם.
על הספורט קשה מאוד להתווכח. זה יהיה כמו סימפוזיון לוהט על גיר וגבינה. גם בכל הפרמטרים הקודמים מדובר בסופו של יום בטעם סובייקטיבי, כפי שנוכחתם בוודאי כאשר הסכמתם עם, או זעמתם על, הבחירות הנל שלי. בספורט זה אפילו מוקצן: הרבה יותר מאוקיינוס ענק אחד מפריד בין מסורת, תרבות והעדפות הספורט של הבריטים והאמריקאים. מי שינסה להיכנס לפאב אנגלי ולספר בשבחי ונפלאות הבייסבול, יהפוך לבדיחה, אם לא ללוח מטרה חי ל-Darts. מן העבר השני של המתרס, נראה אתכם זורקים בבר במנהטן מלה על כדורגל היאנקיס אפילו המציאו לו מלה משלהם, Soccer – בלי שזורקים אתכם מכל המדרגות. למרות שארחו מונדיאל אחד שלם (1994), האמריקאים עדיין כה רחוקים מהכדורגל, עד כי אפילו את עלילת קדחת המגרש ( (Fever Pitchהנפלא של ניק הורנבי הם העתיקו (בסרט) מכדור העור לכדור הבסיס.
הווה אומר, הטעם הספורטיבי כה שונה וכה מובנה, עד כי אין טעם להתווכח, להתפלמס ובוודאי שלא להתקוטט. למי שיש בטן חזקה וכוח רצון, יש טעם אחר, אנתרופולוגי, לחצות את הרוביקון ולנסות לראות כיצד החצי השני אוהב את הספורט שלו. זה מה שעשיתי, אנגלופיל ספורט שכמוני (לונדון, לונדון, לונדון), פוטבולוג שמוכן לבעוט בכל סוקרולוג לירח, בביקור בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – או מבחינה ספורטיבית ארץ המוגבלויות הבלתי אפשרית – בחודש שעבר. היעד: סימפוזיון בניו יורק על הכדורגל הישראלי בהשתתפות המנחה אורן רוזנשטיין, איתן עמית (כתב ידיעות אחרונות בעיר הגדולה), ושלמה שרף. המיקום: אולם בני ציון במנהטן. הבילוי שאחרי: אן.בי.איי. – והרשמים, לפניכם.
מתישהו בשלהי הרבע השני במשחק בין ניו יורק ניקס לדנבר נאגטס נשמעה שריקה חדה והכרוז הודיע בקול גדול על אופישאלס טיים אאוט. פסק זמן של השופטים, גייסתי מיד את שירותי התרגום וההתמקצעות שלי והכרזתי באוזני גלית ודרור שישבו עימי ביציע במדיסון סקוור גארדן. ולמה השופטים צריכים לקחת פסק זמן?, תהו הצעירים. כנראה משום שהודיעו להם שהרוכלים לא מכרו עדיין מספיק נקניקיות. זו הייתה אמנם תשובה אינסטינקטיבית, מהשרוול, אבל היא הייתה מתבקשת, לא מתחכמת. המשחק כבר היה עמוק בתוך הרבע השני שלו, האולם המרהיב בפינת רחוב 34 והשדרה השביעית התמלא כבר כמעט עד גדותיו 19,763 צופים ועדיין היה קשה מאוד להתרכז במה שקורה על הפרקט, משום שרוב הנוכחים בגארדן היו כמו ציפורים שחדרו לקניון: עסוקים בנדידות ובכירסום.
נכון, הניקס לא זוכרים עונה גרועה שכזו. עם 19 ניצחונות ו-46 הפסדים, מקרטעת הנציגה היחידה של התפוח הגדול בליגת הכדורסל הטובה בתבל אל סוף העונה כבר באפריל, כשהיא גוררת אחריה את המאזן השני הכי גרוע באן.בי.איי. זה אולי לא מונע מהמנויים המסורים מלהגיע לגארדן לשתי ההזרקות השבועיות שלהם לווריד, אבל זה בהחלט מונע מהם להשאיר את ישבנם דבוק לכסא יותר מכמה דקות ברציפות.
אז הם קמים, מטיילים וקונים. 71 מסעדות, קיוסקים, דוכני מתיקה, בארים, פאבים וחנויות מזכרות למיניהן ספרתי בהפסקה, כאשר הקפתי את ההיכל סיבוב שלם, והצטרפתי רשמית לחוג האותנטי של האוהדים אלו שמשאירים את הנאמנות האמיתית שלהם ביחד עם חופן דולרים אצל המוכר, וחוזרים למושבם עם השופינג הריחני והנימוח, אחוז גבוה ובולט, כמו להציג קבל עם ועדה את החותם הרשמי לשייכותם. הריטואל הזה נמשך כמובן לאורך כל המשחק, במיוחד משחקים מהסוג של יום שני שעבר. אם בהפסקה (56-61 לדנבר) עוד נדמה היה שהולך להיות כאן פייט שקול – שלפחות ברבע הרביעי והאחרון יותיר את הקהל צמוד למשענותיו ויאפשר גם לתפרנים כמונו ששילמו 45 דולר לכרטיס (המחיר הזול ביותר) לראות קצת כדורסל מיציע שמתחרה במיקומו עם האמפייר סטייט בילדינג – הרי שמיד עם פתיחת המחצית השנייה החליפו הנאגטס הילוך, עלו ליתרון 20, קטלו את התחרות בעודה באיבה, ושלחו עוד עשרת אלפים ניו ניורקים להזדחל במעברים כדי להתנחם בנאגטס החמים והריחניים במזנונים.
בקצב ובשילוב הזה (של מכירת המזון המהיר ותוצאות הניקס), אמר מאן דהו לידנו, בעונה הבאה עוד יעבירו את דוכני הנקניקיות ונגיסי העוף אל הפרקט, ואת הכדורסל ישחקו במעברים ובין השורות. לדרור כבר לא היה ממש איכפת. הפולחן סביב הכדורסל, או הכדורסל סביב הפולחן, כולל גם מעין מטולי בזוקה שמהם משגרות נערות עידוד מצודדות מתנות לכל עבר. אחת מהן חולצה לתפארת ולמזכרת נחתה למרגלות הצעיר מגני תקווה, כך שאת הופעת הבכורה שלו במדיסון סקוור גארדן הוא סיים באושר ובניצחון גדול. גם דנבר ניצחה, בקלות, 96-108, ואנחנו נותרנו בעיקר עם רושם נדידת העמים וניחוח הבשר, ולכן פילסנו את דרכנו אל הלילה הניו יורקי תוך ניסיונות אבחנה מלומדים לכאורה על הספורט האמריקני כשואו-ביזנס וההבדלים התהומיים בינו לבין מתחריו מעבר לאוקיינוס.
48 שעות בלבד מאוחר יותר, כאשר היינו כבר מעל האטלנטי בדרכנו הביתה, קיבלנו את מה שמגיע לנו על הסרקזם והמסקנות הפזיזות. במשחק אדיר ודרמטי גברו הניקס בגארדן על אטלנטה הוקס 117-121 אחרי שתי הארכות. טיימינג זה אולי לא הכול, אבל הרבה מאוד בחיים. What a difference a day makes. יש למישהו נקניקיה?
