המטוס המריא באיחור קל ונציגי "הקרן ללימוד השואה" (Holocaust Education Trust) נלחצים. אי אפשר לפספס אפילו רגע. כל דקה מדודה, כל שנייה חשובה. טיסת בואינג 757 של חברת Jet2 יוצאת מלוטון לקרקוב, כשעל סיפון המטוס למעלה מ-200 בני נוער, בגילאי 16-18, שבאים מקשת רחבה של בתי ספר, פרטיים וממלכתיים, הפרושים על פני אזוריה השונים של לונדון. עוד באותו לילה הם ישובו לאותו השדה ממנו יצאו עם שחר. הפטפוטים והצחקוקים שמלווים את ארוחת הבוקר, המוגשת מהבילה על מגשים, ישככו ובמקומם יישמעו הגיגים על עולם טוב יותר ועל הרצון לשנות.
זו רק טיסה אחת. 16 פעמים בשנה יוצאות טיסות כאלו משדות תעופה שונים ברחבי בריטניה. בכל טיסה יש כ-230 תלמידים, מורים, חברי פרלמנט בריטים ממפלגות שונות, אנשי ציבור ועיתונאים. ויש גם את הרב בארי מרכוס, יוזם התוכנית החינוכית הייחודית, אשר נתמכת וממומנת בעיקר ע"י הממשלה הבריטית וחלקית עי תרומות. הרב מרכוס – ביומיום הרב של ביהכ המרכזי בלונדון – ישוב ללונדון סחוט רגשית ופיזית אחרי כל מסע כזה אל התופת, אבל הוא יידע שהמאמץ שווה את התוצאה.
אין כמראה עיניים. להיות שם, להריח, לגעת, לחוש… זה ניסיון אמיתי, שאיתו יתמודדו התלמידים כשיחזרו הביתה, הוא אומר. וצודק. אף מוזיאון שואה בעולם לא ינחיל לאותם צעירים את המידע על זוועות הנאצים, שנעשו כלפי היהודים והמיעוטים האחרים, באמצעות חוויה טראומתית. אף שיעור בהיסטוריה לא יממש את התחושות המלוות את העובדות, המושמעות עי מדריכים – מומחים מקומיים ואנשי חינוך מבריטניה – תוך כדי הליכה במבני הבטון. מול ערימות של שערות, שנגזזו מראשיהם של הקורבנות, מול תילים של נעלי תינוקות, טליתות, מברשות נעליים ומשקפיים.
מול המשרפות באושוויץ או בתוך תאי הגזים המכונים סאונה בבירקנאו, הם מתוודעים לזוועות האיומות שבוצעו שם. אף סרט עלילתי לא יגרום להם להאמין איך בני קהילה אחת בת 7,000 נפשות, כ-60% מתושבי העיירה אושוויצ'ם הסמוכה כל כך למחנה ההשמדה, נמוגו בין לילה, ומתוך 40 בתי כנסת נמצא עומד על תילו רק בית כנסת קטן אחד ואף יהודי לא מתפלל שם, כי אין עוד יהודים באושווי'צם. העיר היא גם התחנה הראשונה במסע, שם לומדים התלמידים על התרבות היהודית בפולין טרום השואה.
אין חוק האוסר הכחשת שואה בבריטניה
המסע מאורגן למופת. אנחנו מחולקים ל-10 קבוצות. בכל קבוצה יש מדריך בריטי ומדריך פולני, אנחנו נוסעים בחמישה אוטובוסים מהודרים ומנצלים את הנסיעה לאכילת סנדוויצ'ים שהבאנו מהבית. בחניון באושוויץ קשה להבחין איזה אוטובוס שלנו, בין עשרות האוטובוסים שמביאים לשם אלפי מבקרים כל יום. זה כמו טיול תיירותי, רק בלי הקניות והמסעדות מנסה להתלוצץ אדוארד דייווי, חבר פרלמנט של איזור קינגסטון וסרביטון, שר החוץ בממשלת הצללים של הליברל-דמוקרטים.
למרות ניסיוני לשכנע אותו כי ביקור כזה צריך להניב הצעת חוק האוסרת הכחשת השואה בבריטניה, בדומה לחוק שאימצה גרמניה, הוא חושב שזה יפגע בחופש הבעת הדעה. רק לי סקוט, חבר הפרלמנט היהודי של צפון אילפורד מטעם השמרנים שמשתתף במשלחת, שותף למחאתי כי השואה היא עובדה ולא דעה.
הרב מרכוס נולד בקייפטאון והתגורר בבחרותו בישראל, שם למד באוניברסיטה ובישיבה. ללונדון הוא עקר לפני כ-20 שנה. מדוע אינך מקשר בין תוצאות השואה לכינונה של מדינת ישראל? אני מקשה עליו בדרך חזרה. "את לא מבינה את משמעות הביקור?", הוא מתרעם. "זו תוכנית שנתמכת עי משרד החינוך. את ואני אולי מרגישים כך אבל התוכנית הזאת לא מיועדת לקהילה היהודית. לא בקונטקסט הזה. לא נוכל להיכנס לבתי ספר אם הם יראו את זה כניסיון ציוני. אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים. זו תוכנית חינוכית, לא תרגיל PR (יחצנות), זה לא מצעד החיים – שם מדינת ישראל מנסה להחזיר לילדים ישראלים את זהותם היהודית ולהזכיר להם מה זו מדינת ישראל. את מבלבלת בין הדברים".
אבל הוא מתרכך ומסביר, "זה מופיע בין השורות". הוא מתכוון לאיזכורים שלו את אחמדינג'אד כמכחיש שואה המאיים על ישראל, או את התוכנית של הבי-בי-סי ששודרה באותו הערב, בה ניתנה במה לנציג המפלגה הפשיסטית. והוא ממשיך, "אני רב, אני כאן ואני מדבר לילדים לא יהודיים (שלפעמים הוריהם מתנגדים שישתתפו והם מתעקשים להגיע), למורים שלהם ולחברי פרלמנט. האם ניתנה לעוד למישהו הזדמנות כזאת ליצור שינוי?".
אני בהחלט מבינה אותו. משמעות הביקור היא ללמד על גזענות (כולל איסלמופוביה, זנופוביה והומופוביה) ולאן היא מובילה – ולהבין את העם היהודי דרך הכאב שלו. התוכנית מוצעת לכל בתי הספר באנגליה, בסקוטלנד ובוויילס. רק שני תלמידים מכל בית ספר, המעוניינים להשתתף, יכללו בתוכנית. הם מחוייבים להשתתף בסדנאות, בסמינרים ובמפגשים עם ניצולי שואה. הם גם אמורים להכין מאמר או לתת הרצאה בפני תלמידי בית ספרם, שם יספרו על רשמים אישיים. מספיק שתלמיד אחד מכל המשלחת ישנה את גישתו וזה שווה… אומר הרב. בשדה התעופה, לפני שאנחנו חוזרים, אני מוצאת אותו יושב לבדו בפינה. מדי פעם ניגשים אליו תלמידים ומבקשים שיחזור על משפט או שניים. עיניו אדומות וגופו שפוף.
איך אתה מרגיש?
"גמור".
כל פעם מחדש?
"בוודאי, אין לי חיסון. היום הייתה איתנו נערה, שמשפחתה נספתה באושוויץ. היא בכתה הרבה, שוחחתי איתה על משמעות המוות. אנחנו חווים איתם כל פעם מחדש את הרגשות, האכזבה, הכעס והשוק כשהם מבינים את היקף הזוועה. ראית איך הם מתנהגים יפה. הם ילדים טובים, אינטליגנטים. כמה ילדים ישראלים אנחנו מכירים שירצו לנסוע לקמבודיה להבין מה קורה שם? כמה יבואו איתי לרואנדה? שכעת אני במשא ומתן עם הממשלה ועם אירגונים של ניצולי הטבח שלומדים להתמודד עם זה, כדי להכין תוכנית לילדי בתי הספר. זה פרוייקט שצריך לראות בפרספקטיבה אחרת".
לא כמו טיול בית ספר
"פרנסיס גרינוול מתיכון 'קינגסטון גראמר', מסביר לי מדוע רצה להשתתף במסע לאושוויץ. על השואה למדנו במסגרת שיעורי ההיסטוריה. למדנו עובדות ונתונים, אבל אתה לא ממש מבין מה זה אומר עד שאתה לא נוכח בעצמך. כשעליתי למגדל השמירה בבירקנאו, למשל, וראיתי את שטחו העצום של המחנה, הבנתי כמה אנשים היו שם ואיזה אירוע עצום זה היה. בהתחלה הייתי קצת עצבני אבל זה היה מאורגן טוב. נתנו לנו זמן לעצמנו. זה לא הרגיש כמו טיול בית ספר ולא אמרו לנו מה לחשוב".
האם זה עזר לך להבין יותר מדוע הגרמנים עשו זאת?
"אני לא חושב שמישהו יכול באמת להבין את זה באופן רציונלי. אתה יכול רק ללמוד על זה כמה שיותר ולדאוג שדברים כאלה לא יקרו יותר לעולם".
מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?
"אני חושב ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה. אח"כ אהיה מורה או אולי עובד סוציאלי. אני רוצה לעשות יותר מאשר לנהוג במכונית יפה".
באהב גוהל מ'קרנפורד קומיוניטי קולג' וג'זמין קפור מתיכון 'למפטון' (הראשונה רוצה להיות פסיכולוגית והשנייה ללמוד משפטים), מוצאות רלוונטיות לפחד שאופף את הקהילה האיסלאמית בלונדון. זה יכול לקרות שוב? אני שואלת. "כן", עונה באהב. "החברה כיום מאוד פגיעה, ואני דואגת לאיך האיסלאם נראה כאן, ואיך שמתנכלים למוסלמים בגלל הסטריאוטיפים".
"למדתי על השואה, אבל לא ידעתי שזה היה כל כך גרוע. מעכשיו אני אסתכל על החיים מזווית אחרת. את הביקור הזה אזכור עד סוף חיי", אומרת ג'זמין.
למעשה, התוכנית תפסה תאוצה רק בשנה וחצי האחרונות. לפני כ-14 שנה ניסה הרב מרכוס, שחזר ממצעד החיים, לארגן משלחת מלונדון למצעד באושוויץ ונחל אכזבה, כשרק קומץ אנשים היה מוכן לצאת לפולין ולצעוד תחת דגל בריטניה. הוא הצליח לשכנע את ראשי הקהילה היהודית שגם המבריקים שבין התלמידים היהודים לא יודעים מה זה מיידנק, אבל מזהים מי זה בניון, על פי תוצאות שאלון שהפיץ. וכך בעזרת מימון קהילתי התחילו לחכור טיסות ולהוציא תלמידים ליום אחד לאושוויץ. ההדים היכו גלים וכתוצאה מכך יותר ויותר בני נוער ואחרים ביקשו להצטרף לתוכנית. חברת 'פלתורס' נרתמה למבצע והחלה לטפל בחכירת המטוסים וסידורי הטיסה לתלמידים, שאגב משלמים (הם או בית ספרם) סכום סימלי של 49 פאונד כל אחד. כיום, כאמור, יוצאות כ-16 טיסות בשנה בעונות הסתיו והאביב (בחורף קר מידי) מבלי להתחשב בתנאי מזג האוויר, כלומר גם אם רטוב וקר ואפילו אם יורד שלג.
הרב מרכוס מספר לי שחוץ מישראל, בריטניה היא המדינה היחידה, למיטב ידיעתו, המממנת פעילות חינוכית שכזו, למרות שבאושוויץ נתקלנו בקבוצות נוער ומבוגרים גם מצרפת, פולין ויפן. באתר שגרירות בריטניה בישראל נכתב כי "ב-4 בפברואר 2008 הודיע שר החינוך של בריטניה, ג'ים נייט, על הקצאת 4.65 מיליון פאונד למימון 'הקרן ללימוד השואה'. המימון יאפשר לתוכנית 'לקחים מאושוויץ' של הקרן לפעול עד 2011. בנוסף, שר הקבינט הבריטי לענייני ילדים, בתי ספר ומשפחה, אד בולס, פירסם הצהרה שנועדה לשים קץ אחת ולתמיד למיתוס שאין מלמדים על השואה בבתי הספר או שהנושא הוסר מתוכנית הלימודים… הוראת השואה בבריטניה היא חובה בכל בתי הספר מגיל 11 עד 14", נכתב.
לקחת כמה שיותר תלמידים
המסע מסתיים בשעות ערב לרגלי אנדרטת הזיכרון, שנבנתה על חורבות הקרמטוריום בבירקנאו, שם נערך טקס מרגש במיוחד בו תלמידים מקריאים קטעי שירה והרב מרכוס הכריזמטי נושא נאום מסכם, מסלסל קולו ב"אל מלא רחמים" ותוקע בשופר.
המשתתפים מדליקים נרות זיכרון, אותם הם משאירים לאורך פסי הרכבת. הם צועדים בדממה אופורית אל תוך החשיכה עד לשערי מחנה ההשמדה. אנחנו עולים במהירות לאוטובוסים שמחזירים אותנו לשדה התעופה, שם ממתין המטוס החכור שייקח אותנו ללונדון. הלילה, כאשר תעלו על משכבכם מסכם הרב מרכוס, זיכרו את הדרגשים בבירקנאו, זיכרו את מראות הילדים, ההורים והמשפחות שהגיעו למחנה בקרונות מסע, הופרדו על הרציף והושמדו באותו היום, ושימחו כי שפר גורלכם.
קרן פולוק, יו"ר העמותה אומרת: "הפרוייקט 'לקחים מאושוויץ' הוא חלק חיוני בעבודתנו משום שהוא נותן הזדמנות להבין את הסכנות והתוצאות של דעות קדומות וגזענות כיום. הפרוייקט מעודד אותם לאמץ דפוסי חשיבה על סמך מה שהם ראו ולמדו, ולפעול בשטח בו יבחרו בהתאם. זו חשיבותו של הביקור, ובחסות כלכלית ממשלתית נמשיך להרחיב את התוכנית ונאפשר לכמה שיותר תלמידים לחוות את הניסיון המשמעותי הזה".
