משה מורד ידוע בישראל כשדרן וקריין ברדיו, חוקר מוזיקה (ד”ר ומרצה) וגם כמנהל לשעבר של תחנת 88fm בשנים האחרונות. הוותיקים יזכרו אותו גם בתור אחד מהמגישים של תוכנית “להיט בראש” בערוץ 1, שם לדוגמה הכריז על עפרה חזה ז”ל כזוכה “במקום הראשון במצעד הפזמונים המסכם לשנת תשמ”ה של הטלוויזיה הישראלית” (או בקיצור, זמרת השנה ב-1985…). אבל לפני שהחל את הקריירה ברדיו ובטלוויזיה, הוא היה נער שהתרגש מפתיחת עטיפות תקליטים, הוקסם מהצלילים שנוגנו מהם, ניגן בעצמו בכינור חשמלי בלהקת בית ספר תיכון עם ברי סחרוף וחלם להגיע ללונדון – העיר שהוזכרה בלהיט (והאלבום) האלמותי, ״לונדון קולינג״, של להקת “הקלאש”.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
לונדון באייטיז: המֶכָּה של עולם המוזיקה
משה נענה לקריאה. אחרי השירות הצבאי שלו, הוא קנה ב-1980 כרטיס לכיוון אחד ללונדון שנחשבה אז ל”מֶכָּה של עולם המוזיקה”, כפי שהוא מתאר בתחילת ספרו החדש, “לונדון קולינג”, בדומה לכותרת השיר ההוא. מצויד בכינור, ווקמן והמון סקרנות הוא נחת באנגליה, שכבר הייתה אחרי תקופת הפאנק. “הקלאש” ולהקות פאנק אחרות, כמו “סקס פיסטולס”, כבר התפרקו לגורמים או שינו את הסגנון שלהן. צמחו להקות חדשות שהשתייכו לזרם “הרומנטיקה החדשה” ואחרות הוגדרו נחשבו לז׳אנר “פוסט-פאנק” או “הגל החדש”.
בלונדון, משה עבד בכל מיני עבודות ובין היתר נהג לדווח לכלי התקשורת בישראל על סצנות המוזיקה המתפתחות בעיר. הוא הצליח להשיג סקופים וראיונות עם גיבורי המוזיקה והתרבות הגדולים של אז (ויש שיגידו עד היום…). אל המיקרופון שלו דיברו, למשל, קייט בוש, בוי ג’ורג’, רוברט סמית, סוזי סו, איאן דיורי ומייק אולדפילד, וגם נציגים מהלהקות “ויסאז׳” “מדנס”, “יס”, “דוראן דוראן”. שמות שמעלים ניחוחות של סלילי קסטות וצלילי פתיחת דלתות טייפ. אותם ראיונות עם כוכבי התקופה והמפגשים המרתקים עימם מהווים את עיקר תוכנו של ספרו, שהוציא לאור בחודש שעבר, בהוצאת “מרום תרבות ישראלית”.
מה גרם לו להיזכר בכל אלה? “ב-21 באוגוסט 2017”, הוא מספר בהקדמת הספר, “נשמעו פעמוני הביג בן בפעם האחרונה לקראת שיפוצים ובתוכי צילצל פעמון פנימי”. צלצול השעון האייקוני של בריטניה גרם לו לנבור בארכיון הפרטי שלו, שבו מצא אוצרות נשכחים בדמות שרבוטי יומן וסקיצות לכתבות שהכין עם אותן דמויות אייקוניות שראיין. בטקסטים הוא מצא “תמימות והתלהבות ברוח ובשפת האייטיז כי הם קולו של צעיר חולה מוזיקה שהגיע ללונדון, לאחר שחרורו מהצבא”.
גיבורי המוזיקה והתרבות הגדולים של אז. איורים מתוך הספר “לונדון קולינג”
היחס בין המילים “ישראל” ו”מוזיקה” היה פעם שונה
הספר, הקצר יחסית, כתוב באופן זורם, קליל וקולח, ומתובל באנקדוטות ובסיפורים מעניינים מאחורי הקלעים. הוא לוקח אותנו למסע חזרה בזמן, מצליח להעביר את רוח התקופה ומזכיר לנו שפעם מוזיקאים נראו בממד קצת שונה. האומנים אפפו קרירות, הילה ותהילה מצד אחד וצניעות, אנושיות וחמימות מצד שני. משה שתה איתם, שאל אותם על השירים שלהם, בירר אם נכון הקשר שלהם לתנועות ניאו-נאציות, סיפר להם על ישראל, הופתע מהתשובות שלהם, ושמע מהם זיכרונות מהקיבוץ או חלומות לבקר בארץ הקודש. שמותיהם עשויים להפתיע גם אתכם! ידעתם למשל על החווייה המיוחדת של סיימון לה-בון, סולן ״דוראן דוראן״, בתל אביב?
בעניין הישראלי, שעולה הרבה בספר, אפשר לראות איך היחס בין המילים “ישראל” ו”מוזיקה” היה פעם שונה. אם היום המילה המקשרת ביניהן היא בעיקר בהקשר של חרם, בי-די-אס ורוג’ר ווטרס, בשנות השמונים, הארץ הייתה ידועה בעיקר בצבא שלה, במלחמות וכאמור בקיבוצים. אבל ישראל נודעה גם כיעד אקזוטי, שהותיר רושם עז על הלהקות שבאו להופיע מבריטניה. חלק מהלהקות הפופולריות כתבו שירים חיוביים שנקראו “תל אביב” ו”ישראל” והביעו רצון להופיע שם. היום, רק אלה שמתנגדים לחרם בגלוי ותומכים במדינה מעזים לתת כותרות כאלה לשירים (לדוגמה, שיריו של מוריסי. וגם הוא מעין פליט של האייטיז…).
בעידן שבו היה רק ערוץ טלוויזיה אחד וקומץ תחנות רדיו ומגזינים, משה מורד – ושליחים ישראלים אחרים שדיווחו על הנעשה בממלכה – היוו מעין צינור, שדרכו הסצנה האנגלית הצליחה לחדור לאוזני חובבי המוזיקה בארץ וגם למוזיקאים ישראלים. במהלך השנים שבהן שהה משה בלונדון, 1981 – 1984, נפתחו לדוגמה המועדונים המיתולוגיים “הפינגווין” ו”קולנוע דן”. בספר תוכלו לקרוא איך בזכות ראיון של משה עם סוזי סו היא הגיעה יחד עם להקתה “סוזי והבנשיז” (שכללה אז את רוברט סמית׳) להופיע בישראל. או במקרה אחר, כיצד הוא שימש כמעין שגריר של ישראל, לדוגמה, כשבוי ג’ורג’ מנסה לקבל ממנו המלצת תיירותית על אילת.
הספר “לונדון קולינג” יגרום לכם לשמוע שוב את הלהיטים של פעם
הספר עושה חשק לבקר במקומות שמוזכרים בו, למרות שחלקם כבר לא קיימים. האולפן של וינס קלארק בדרום לונדון, “מועדון 100” שברחוב אוקספורד (עדיין פעיל), ואפילו אותו מכשיר טלפון בכיכר טרפלגר, שנתקע בו אסימון ואיפשר לישראלים אז להתקשר הביתה בחינם. הקריאה גם תגרום לכם לרצות לשמוע שוב את הלהיטים של פעם, עם מנגינות הסינטיסייזר, הגיטרות החורקות, התופים האלקטרוניים והיללות בסטייל אתני. או לפחות לראות את הקליפים עם הבגדים, האיפור, התסרוקות, הריקודים והתמימות הכובשת.
“לונדון קולינג” הוא ספר מומלץ. אפילו אם אין לכם שום עניין במוזיקה, וחובה לכל אנגלופיל, חובב אייטיז או מוזיקה בלונדון ובכלל.
*** עדכון: ניתן עכשיו להזמין את הספר לבריטניה באתר של משה מורד.
