הדיבור הבינלאומי על ישראל לא צריך להיות רק במישור ההסברים על פעולות שמדינת ישראל עשתה או לא עשתה בעניין הישראלי-פלסטיני. אני משתמש במונח ‘דיפלומטיה ציבורית’ כי אני מאמין שיש עוד הרבה דברים שצריך להדגיש ולספר על ישראל, מעבר לסכסוך, כמו למשל ההישגים שלה בתחום המדע, האקדמיה, ההייטק ועוד.
אז למה, לדעתך, יש כל כך הרבה טענות כלפי ההסברה?
אני מבין את המצב של האנשים שיושבים מול מסך הטלוויזיה ושומעים את הדברים הקשים שנאמרים נגד ישראל, אולם צריך להבין שאי אפשר לתלות הצלחות או כישלונות של פעולות צבאיות או החלטות מדיניות, על ההסברה שתבוא לאחר מכן. כשהפעולה הצבאית היא בעייתית, או מביאה תוצאות בעייתיות, נקודת המוצא של דעת הקהל כלפי ישראל היא חלשה ובמצב כזה ההסברה צריכה להדגיש מסרים חיוביים ומשכנעים ועל ידי כך לנסות להשלים את התמונה. צריך לקחת בחשבון שהסברה זה לא הפתרון האולטימטיבי לכל משבר והיא איננה תחליף למדיניות. לדעתי, אם נתייחס, באופן ספציפי, להסברה שהייתה לאחר המקרה שאירע על המרמרה נבי, אני חושב שמבחינת כמות הדוברים ואופן הופעתם, כמו גם העברת המסרים של מדינת ישראל, ההסברה דווקא הייתה טובה.
הקהילה הישראלית בלונדון מרגישה שיש בכוחה לעשות עוד אך אין מי שיוביל ואין מי שיכתיב את המסר. מה ניתן לעשות בקשר לזה?
אנחנו רואים את הרצון והנכונות של הקהילה הישראלית לעזור ולתרום. גם הדוברים מטעם הצד השני הם ברובם אזרחים המשמיעים את קולם. מספר גורמים בשגרירות עובדים כיום על גיבוש תוכנית לקירובה של הקהילה הישראלית על מנת להסתייע בה למטרות הסברה. אופן העבודה יפורסם כאשר ייגובש סופית.
הזירות בהן מפסידה ישראל באופן שיטתי הן האוניברסיטאות. כיצד אתה מתמודד עם ההסברה בקמפוסים?
זה לא סוד שמבחינה מספרית, בקמפוסים יש הרבה יותר סטודנטים ערבים מאשר יהודים, ובטח ישראלים. בכל אוניברסיטה שבה יש קהילה יהודית, יש גם תא סטודנטים יהודי שבתוכו יש גם מי שאחראי על הזווית הישראלית, אולם הפעילים בתא מתמקדים לרוב בהיבטים יהודיים-תרבותיים ולא תמיד מרגישים נוח לייצג ולהבליט עמדות פרו-ישראליות.
