החודש עולה בווסט-אנד הצגת הבכורה של “לא-משה” (NotMoses) – פרודיה על סיפור יציאת מצרים. כל הדברים שאנחנו מכירים מהיהדות נמצאים בהצגה, אבל המחזה מביא פרשנות אחרת לשאלה למה זה קרה, מספר ניב פטל (30), שמגלם בהצגה את רעמסס. העלילה סובבת סביב התינוק לא-משה, הנמשה מהיאור על ידי בת-פרעה רק כדי להיות מושלך בחזרה לתיבתו כשהוד מלכותה מבחינה בתינוק יפה יותר. לא-משה גדל כעבד נרצע, בעוד שמשה גדל בארמון עם כל הפריבילגיות הכרוכות בכך.
למרבה האירוניה, למרות שהוא הישראלי היחידי בהצגה, הדמות המרכזית שפטל מגלם היא המלך המצרי רעמסס. זו דמות ילדותית, מפונקת ושחצנית, הוא אומר, תמיד יש בן מועדף שהכול מתקשר אליו. זה מוטיב שחוזר על עצמו בהצגה, וזה משפיע על הבחירות של הדמויות.
אולם הפרשנות המודרנית לסיפור המקראי לא מתחילה עם יציאתו של עם ישראל מעבדות לחירות, אלא עם שלושת האבות. פטל משחק גם את יעקב אבינו: יעקב הוא מן בן-עשרה טיפוסי והוא לא מעוניין בברכה מאביו. אימא שלו דוחפת אותו להביא נזיד עדשים ולעבוד על אבא שלו. מאוחר יותר, כשיעקב מעניק את כתונת הפסים ליוסף, יוסף בכלל לא רוצה אותה.
האם זו אדפטציה מודרנית לסיפור מקראי?
מאמרים קשורים
“לא בדיוק. על הבמה אין טלפונים ניידים והטקסט הוא מקראי, אבל היחסים בין בני האדם הם לא כמו שאנחנו רגילים לדמיין אותם. האזכור שהכי קרוב לפרשנות של המחזה, שאותו נותנת גם ההפקה, הוא ‘בריאן כוכב עליון’ של מונטי פייתון. למרות כל הבדיחות וההומור, המחזה מושתת על המון פרטים ועובדות מהיהדות ומהמקרא. לכל דבר במחזה יש סיבה, והכותבים פשוט בחרו להציג את ההתרחשות בצורה מצחיקה ומפתיעה. המחזה מעלה ביקורת על השמרנות ומציג קולות שווים משני צדי הדיון”.
ההצגה מתייחסת ליהדות בצורה מסוימת?
“ההצגה לא נטפלת ליהדות, אלא מציגה גם את סיפורו של ישו ואפילו עוסקת באיסלאם, וגורמת לצופה להסתכל מלמעלה; לא משנה במה אתה מאמין, העיקר שאתה מאמין במשהו. לא משנה באיזה שם אתה בוחר לקרוא לאלוהים, זה אותו האלוהים. הצופים לא ירגישו שמישהו מטיף להם. הביקורת מגיעה בעקיפין ובצחוק”.
זה מתאים רק לקהל יהודי?
“חשבתי שמי שלא יהודי – לא יבין את המחזה. אבל כשישבתי בחדר החזרות, רק הבמאי ואני היינו יהודים, וראיתי שכולם צוחקים. ההצגה גורמת לקהל לצחוק מדברים שהוא לא חשב שיצחיק אותו. דרך הקומדיה וההומור אפשר להעביר מסרים חזקים בצורה קלה לעיכול. יש במחזה קריצה פוליטית ומסר בסגנון ‘היי, תניחו את כלי הנשק בצד, בסך הכל כולנו מאותו סיפור’. הלוואי שההצגה הזו תגיע גם לארץ”.
כמו תל אביב אבל פי מיליון
פטל הוא בוגר הסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין ובארץ שיחק בתיאטרון בית לסין ובתיאטרון באר שבע וגם דיבב סרטים (הדרקון הראשון שלי ודרדסים, בין היתר). את הכל הוא עזב לטובת לימודי תואר שני במחזות זמר ב-Mountview Academy of Theatre Arts. עברו רק חודשים ספורים מאז שסיים את לימודיו וכבר הוא משחק בתפקידו הראשון בווסט-אנד.
“עזבתי קריירה מבטיחה בארץ, מספר פטל, למדתי שנה בלי לדעת לדבר בכלל, סיימתי את הלימודים באוגוסט ונשארתי כדי לנסות את מזלי. בתקופה הראשונה לא היה לי כלום, כמה חודשים ישנתי על ספות, ופתאום הדבר הראשון שאני מקבל זה הפקה בווסט-אנד. בכיתי כשהסוכנת התקשרה עם הבשורה… נעים פה מבחינת סצנת התיאטרון. יש המון אפשרויות כל הזמן. הרבה דברים קורים במקביל – כמו בתל אביב, אבל פי מיליון”.
מעבר ללא-משה, פטל מעלה בפסטיבלים ובברים הצגת יחיד שכתב במהלך הלימודים בשם “נוק נוק” (Knock Knock): היא מדברת על מערכת יחסים בין אם חד-הורית לבנה. המחזה מתרחש בישראל, ומלווה את החיים של השניים במציאות הישראלית מהיום שהבן נולד ועד שהוא נופל כחייל בעזה.
מבטא ישראלי כיתרון
פטל מאמין שמבטא ישראלי מהווה מכשול וגם יתרון. “כשחקן, השאיפה שלי היא להיות כמה שיותר מגוון וגמיש, להחליף את עורי ולעשות כמה שיותר דברים. מכיוון שמדובר בהצגה מקומית, המבטאים מאוד בריטים. העבדים מדברים במבטאים צפוניים, למשל, וכשחקן ישראלי אתה בכלל לא מודע לזה. את הולכת לראות הצגה ב’גשר’ ורואה שייקספיר במבטא רוסי. זה לא מפריע לך, כי זה בעברית. אבל פה מבטא זה כמעט הדבר הראשון ששמים אליו לב כשבאים לשחק דמות, כי המבטא אומר המון על הדמות – מאיפה היא, מה המעמד וההשכלה שלה. זה כלי שאני לא יודע להשתמש בו, ולוקח המון זמן ללמוד את זה”.
בכל הנוגע לתפקידו כרעמסס, מדגיש פטל את חשיבות הזהות האישית שלו כשחקן. “הייתה תקופה בחיי שבה ניסיתי להתנתק מהמקורות שלי, מזה שאני ממוצא מזרחי – מרוקאי ועיראקי. רציתי להיות אשכנזי. ותוך כדי הלימודים, אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי זה דווקא ללכת למקורות שלך, כי רק אתה מכיר אותם. ואז, כשתבוא לאודישן ותבצע תפקיד, אתה תהיה היחיד שעושה אותו ככה. זה יהפוך אותך לעמוק, לייחודי. אני משתדל לעשות שימוש באסוציאציות שלי בזיכרונות ובחוויות, כדי לתת פרשנות לדמויות שאני משחק, ואני רואה שזה עובד. אתה חושב לעצמך שהצופים לא מכירים את התרבות אז הם לא יבינו אותה, אבל הם דווקא נדלקים מזה – מהשונה, מהאקזוטי, מזה שזה אמיתי ושלי. יש כאן הרבה אנשים שהגיעו ממדינות ערב, ודווקא העובדה שהמשפחה שלי ממוצא מרוקאי ועיראקי מייצרת עבורי מכנה משותף איתם. אני יכול להשתמש במבטא כשצריך, יש לי מפתח לתקשורת עם עוד תרבות”.
“השחקן שמשחק בהצגה את פרעה הוא יליד איראן”, ממשיך פטל. “יש לי בהצגה כמה מעברים קוליים בסגנון מואזין, וכמובן שזה מושפע מהבית שלי, מהתרבות, מהמוזיקה העיראקית. אחרי החזרה הראשונה, השחקן האיראני ניגש ואמר שהוא לא יכול לשכוח את השירה שעשיתי, ושזו התרבות המשותפת שלנו. זה כיף שיש מקום בעולם שבו הוא ואני יכולים להיות חברים”.
מהרגע שבו גילה את המזרחיות שלו כקלף שהוא יכול לשחק בו, הוא התחיל לבחור מחזות באופן סלקטיבי בהתאם למראה שהתאים לו. בשלב מסוים, הוא אפילו התקבל לתפקיד של הודי בקאסט של מחזה בוליוודי, והכל בגלל המבטא, המראה והסטראוטיפים. בקיצור, אני אוריינטלי, הוא מסכם, כשאני רואה תפקיד שאני יכול להתאים אליו מהבחינה הזאת, אני מפציץ באודישן.
*פרטי ההצגה:
NotMoses
Arts Theatre
Great Newport Street, WC2H 7JB
Tube: Leicester Square
www.NotMosesOnStage.com
Tel: 020-7836 8463
10/3-14/5. ב’-ש’, 19:30. ה’, ש’, 14:30. £19.50 – £49.50.
* ביקורת על ההצגה תתפרסם בגיליון הבא של עלונדון.
