בלונדון של חודש מרץ היה משהו כמעט סוריאליסטי.
העיר המשיכה לנוע בקצב הרגיל שלה, אנשים ירדו בתחנות הטיוב עם קפה ביד, ילדים שיחקו בפארקים, והאוויר הקריר של סוף החורף עטף את הרחובות כמו תמיד. אבל בתוך כל השגרה הזו הסתובבנו אנחנו, הישראלים בלונדון, עם לב שמכווץ במקום אחר לגמרי.
בזמן שהעיר המשיכה לנשום בקצב אחיד, אנחנו נשמנו בקצב של ישראל, בקצב של אזעקות, עדכונים בהולים ושיחות טלפון שמתחילות במילים: “רק רציתי לשמוע שאת בסדר”. היינו רחוקים מהבית, אבל הבית לא היה רחוק מאיתנו לרגע.
המלחמה אולי התרחשה בישראל, אבל ההדף שלה הגיע עד לכאן, אל הבתים של משפחות בצפון העיר, אל דירות הצעירים בדרומה, אל שותפים במעונות, ואל מי שהגיעו רק לביקור קצר
ומצאו את עצמם נשארים הרבה מעבר למה שתכננו. היום, כשהמלחמה ברגע כתיבת שורות אלה כמעט מאחורינו, אפשר לעצור רגע, להסתכל אחורה ולשאול: איך עברנו את זה? מה
עזר לנו? ומה חשוב שנזכור אם חלילה נמצא את עצמנו שוב באותה מציאות?
בין שקט לונדוני לסערה פנימית
זמן המלחמה המציאות הרגשית שלנו הייתה מורכבת במיוחד. כלפי חוץ לונדון המשיכה בשגרה – הרחובות היו מלאים, בתי הקפה פעלו כרגיל, והעולם המשיך לנוע בקצבו הרגיל – אבל מתחת לפני השטח אנחנו חווינו סערה פנימית עזה. רבים מאיתנו תיארו תחושת “בום בלב” עם כל עדכון חדשותי, תחושה שמגיעה בלי הכנה מוקדמת ומטלטלת את הגוף והנפש. היו רגעים שבהם עמדנו באמצע הסופרמרקט ופתאום הלב דפק מהר מדי כי קפצה התראה מהטלפון. היו רגעים שבהם ישבנו בעבודה מול מסך מחשב, אבל הראש היה בכלל בישראל, מחכה לשמוע שהמשפחה בסדר. היו לילות שבהם לא הצלחנו להירדם, כי כל רעש קטן בחוץ הזכיר לנו את החדשות מהבית.
היעדר היכולת לעשות משהו, לא לרוץ לממ״ד, לא לעזור פי־זית, לא להיות שם, העצים את תחושת חוסר השליטה. רבים מאיתנו חוו גם רגשות אשמה על כך שאנחנו במקום בטוח בזמן שהמשפחה בארץ מתמודדת עם סכנה ממשית. לתוך כל זה נכנסה גם תחושת בדידות, כי הרגשנו שאין לנו זכות להתלונן, ולכן השתתקנו ונמנענו מלשתף אחרים במה שעובר עלינו. גם שאלת הזהות עלתה ביתר שאת. מצד אחד תחושת הישרא־ליות שלנו התחזקה דווקא מרחוק. מצד שני היו רגעים שבהם הרגשנו שאנחנו נדחקים החוצה מהשיח בישראל, או שאיננו נתפסים כחלק מהמציאות שם. כך נוצרה תחושת ביניים – לא שייכים לכאן ולא לשם. עם זאת, הקהילה שלנו בלונדון הפכה לעוגן משמעותי. בתוך הקבוצות, המפגשים והיוזמות התפתחה לעיתים “זהות שלישית”, זהות שמצליחה לשלב בין החיים בחו״ל לבין הקשר העמוק לישראל, ומאפשרת לנו להחזיק מורכבות בלי לוותר על חלקים מהעצמי.
כך התגייסנו בזמן אמת
אחת התופעות הבולטות של המלחמה הייתה ההתארגנות המהירה שלנו כקהילה. ארגון ICE ארגון הקהילות הישראליות באירופה, שמיוצג בלונדון כטוגד’ר, הקים בתוך שעות חמ״ל אזרחי רחב היקף שנועד לתת מענה מיידי למצבי חירום ולצרכים שנולדו בן רגע.
תהילה דרמון, מנכ״לית הארגון, סיפרה לנו: “הבנו מהר מאוד שיש צורך אמיתי. אנשים תקועים, משפחות במצוקה, ילדים עם התקפי חרדה. לא היה זמן לחכות, פתחנו קבוצות, חיברנו בין אנשים והתחלנו לפעול”. החמ״ל הפך למרכז פעילות קהילתי, והפעילות שלו כללה מציאת פתרונות דיור זמניים למאות יש־ראלים, חיבור בין משפחות מארחות למי שזקוק למקום לינה, סיוע נפשי ראשוני וקו תמיכה, לצד ארוחות משותפות, מפגשים קהילתיים ויצירת מרחבים בטוחים לשיחה ולנשימה. משפחות בקרבנו פתחו את בתיהן בלי לחשוב פעמיים. אחרים הציעו חדר פנוי. היו מי שהביאו אוכל חם למי שהגיעו בלי כלום. היו כאלה שהתנדבו להסיע אנשים משדה התעופה. היו גם יחידים שהגיעו רק כדי לשבת עם מישהו שלא רצה להיות לבד. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה של משפחה שהגיעה ללונדון בעקבות התקפי חרדה של הילדים. “מצאנו להם דירה תוך זמן קצר”, סיפרה תהילה. במקרה אחר, משפחה שנסעה לחו״ל השאירה את הבית שלה לשימוש חינמי, “זה הכוח של קהילה”. עם הזמן נוצרו גם מסגרות מתמשכות, קבוצות תמיכה, מפגשים חברתיים, ארוחות שישי וחג, ואפילו מרחבי עבודה לאנשים שנאלצו להמשיך לעבוד מרחוק. “זה לא רק פתרון פרקטי, זה גם עוגן רגשי”, אמרה תהילה.
כשאי־אפשר לעמוד מן הצד
בתוך כל העשייה הזו בלטה דמות אחת במיוחד, ניבי פלדמן, שהייתה הגרעין הפעיל ביותר בתקופה זו, ועדיין פועלת בזמן כתיבת שורות אלה. לאחר תקופה של פעילות אינטנסיבית למען החטופים, פלדמן חשבה שתוכל לקחת רגע לנשום. אבל לדבריה, “יש בי משהו שלא כל כך מאפשר להתעלם כשיש צורך בעזרה, במיוחד כשאני מרגישה שאני יכולה לתרום”. כשהחלו להגיע פניות על ישראלים שנתקעו בלונדון, היא הבינה שזה המשך טבעי של העשייה.
כבר בימים הראשונים היא פנתה לקהילה והכינה אותה לכך שכנראה יהיה צורך באירוח, וההיענות הייתה מדהימה. עוד מהסבב הקודם מול איראן, הייתה קבוצת ווטסאפ עם יותר מ־200 משפחות שמוכנות לארח, ובסבב הזה הצטרפו עוד כ־60 משפחות. זה אפשר להתחיל לפעול מהר ולחבר בין אנשים כבר מהשלבים הראשונים.
״הקהילה שלנו בלונדון הפכה לעוגן משמעותי.
בתוך הקבוצות, המפגשים והיוזמות התפתחה לעיתים “זהות שלישית”, זהות שמצליחה לשלב בין החיים בחו״ל לבין הקשר העמוק לישראל”
משם החלה עבודת התאמה מדוקדקת בין מטיילים שנתקעו לבין משפחות שפתחו את הבית שלהן. זה כלל שעות של שיחות טלפון, הבנת צרכים אישיים, והתאמה בין אורחים למארחים, מאלרגיות והעדפות תזונתיות ועד שמירת כשרות ושבת. במקביל, פלדמן אספה מחשבים מבורהמווד והעבירה אותם ל־JW3 כדי לאפשר לאנשים להמשיך לעבוד מרחוק. ארגונים שונים הפנו אליה מטיילים שזקוקים לעזרה, ובמקרים מסוימים היא חיברה
אותם גם לשגרירות הישראלית בלונדון. הסיוע היה מאוד פרקטי”, היא אומרת, “אבל לפעמים גם פשוט להיות שם, להקשיב או לכוון, היה חשוב לא פחות”. היא מספרת על שיתופי פעולה מרשימים עם ועד שליחי הקהילה היהודית )BOD), מד״א בריטניה, JW3, לירון חדד מ־Vonder, שפתחו דירות, 2econd Chance, ארגון שסייע עם מחשבים (עמותה בריטית שמחדשת מחשבים ישנים כדי לצמצם פסולת אלק־טרונית ולספק הכשרה תעסוקתית לאנשים עם חסמים בשוק העבודה), וקהילות ובתי כנסת כמו בית הכנסת הפרוגרסיבי, חב״ד והיונייטד סינגוג. זה היה מאמץ רחב של גורמים רבים
טובים”, היא מדגישה.
אחד הסיפורים שנגעו בה במיוחד היה של הזוג איתן פיטוסי
וענבר חממי; “היה להם מאוד קשה להיות באנגליה, רחוקים מהבית ובמצב לא פשוט. הזמנתי אותם אליי. רציתי לתת להם רגע של שקט ולהרגיש קצת בבית”. אבל מה שהכי ריגש אותה היה לראות כמה אנשים, ישראלים ובריטים כאחד, פתחו את הלב ואת הבית שלהם לאחרים.
בדידות, שייכות ומה שביניהן
ד״ר שני וידרגורן, פסיכולוגית קלינית שמלווה את הישראלים בלונדון גם בלי קשר למלחמה, הייתה בין הראשונות שנרתמו לסייע במסגרת החמ״ל. היא ליוותה עשרות ישראלים שחוו עומס רגשי משמעותי בזמן המלחמה. לדבריה, “הסימפטומים מאוד משתנים מאחד לשני, מאד תלויים ברקע האישי, גם בנסיבות החיים האישיות, אבל גם בחוויות שונות”.
היא הדגישה שלא כל אחד יפתח סימפטומים. רבים מאיתנו חיו את חיינו עם יותר דריכות ודאגה הגיונית ליקרים לנו בישראל, לצד תחושת הקלה מסוימת שהחיים ממשיכים. אבל אצל אחרים המצב עורר מצוקה משמעותית. לדבריה, “מי שיש לו רקע של טראומה או משהו בו מתעורר בגלל המלחמה, יכול כן להגיע לרמות של סימפטומים. אפשר לראות חרדה, אפשר לראות אשמה, הרבה מתח פנימי, וגם תחושות של ניתוק או מיאוס ועצב”. היו מי שסיפרו לה על תחושת ניתוק מהגוף. היו מי שתיארו שהם מרגישים שהם חיים על אוטומט. היו מי שסיפרו שהם מתעוררים בבוקר עם תחושת כובד שלא עוזבת אותם. ד״ר שני הסבירה כי חלק מהמורכבות נובע מהפער בין מה שהגוף חווה לבין מה שהסביבה משדרת. הגוף מגיב כאילו הוא נמצא באזור סכנה, גם אם מבחינה פיזית אנחנו במקום בטוח, וזה יוצר בלבול רגשי עמוק ומעייף. על תחושת הבדידות שחוו רבים מאיתנו היא אמרה: “השלב הראשון הוא להכיר בכך שזו תחושה נורמלית בסיטואציה לא נורמלית”. היא הדגישה את חשיבותם של עוגנים קבועים בקהילה הישראלית והיהודית בלונדון, לצד יצירת קשרים מקומיים. בדידות, לדבריה, אינה נפתרת רק דרך אנשים, אלא גם דרך תחושת שייכות ומשמעות.
היו מאיתנו שמצאו את העוגן שלהם בקבוצת ריצה. היו מי שמצאו אותו בארוחת שישי משותפת. היו מי שמצאו אותו בשיחה קצרה עם שכנה יהודייה בבניין. היו מי שמצאו אותו דווקא בעשייה. גם שאלת הזהות עלתה שוב ושוב. ד״ר שני תיארה זאת כך:
זו אחת התחושות הכי מורכבות שאני פוגשת… אנחנו לא או או, אנחנו גם וגם”. שייכות, לדבריה, היא עניין פנימי שנבנה עם
הזמן, דרך מערכות יחסים וקהילה. אחד הנושאים שחזרו שוב ושוב בקליניקה של ד״ר שני היה עומס החדשות. לדבריה, “אני רוצה לשים סימן שאלה גדול על הצפייה בחדשות והחובה הזו. אף אחד מעולם לא הצליח לעזור למישהו אחר דרך לראות את זה בחדשות”. היא המליצה על נשימות איטיות, תרגילי קרקוע כמו לזהות חמישה דברים שרואים, ארבעה שמרגישים וכן הלאה, הפסקות יזומות ופנייה לעיסוק אחר, לצד קביעת “חלונות עדכון” ברורים והימנעות מצפייה לפני שינה או בתחילת היום. לדבריה, המוח האנושי אינו בנוי לעבד טראומה מתמשכת בזמן אמת, ובטח לא מרחוק. אחד האתגרים הבולטים היה ניהול קשר עם המשפחה בישראל. ד״ר שני הסבירה: “יש אנשים שקשר תכוף מרגיע אותם, ויש כאלה שזה דווקא מציף”. חשוב לשאול את עצמנו ואת הצד השני מה נכון לנו עכשיו. היא הזכירה שלא כל שיחה חייבת להיות על המצב, מותר גם לדבר רגיל.
מה לזכור אם חלילה זה יקרה שוב
אם יש דבר אחד שהתקופה הזו הוכיחה, הוא שהכוח של קהילה הוא עצום, ושבמצבי חירום עתידיים זהו המשאב הראשון שצריך להפעיל. וששגרה היא עוגן נפשי, גם בלונדון, גם בזמן מלחמה רחוקה, וששגרה אינה מותרות אלא בסיס שמחזיק אותנו יציבים בתוך כאוס. ושצריכת חדשות חייבת להיות מבוקרת, כי לא כל עדכון דורש תגובה, לא כל מידע מועיל, ולא כל צפייה מחזקת. ושבתקשורת עם המשפחה בישראל לא תדירות הקשר חשובה אלא איכותו, ושצריך לשאול את עצמנו ואת הצד השני מה מרגיע אותנו באמת. ושתחושת “לא שייך לכאן ולא לשם” היא חלק מהחיים בחו״ל, והיא לא מעידה על כישלון אלא על מורכבות ועל זהות שנבנית לאורך זמן. ושעזרה מקצועית אינה חולשה אלא חוסן, ושאם יש הידרדרות מתמשכת לאורך כמה שבועות, פונים לעזרה כדי לעצור את המגמה. ושבסופו של דבר, מה שהחזיק אותנו, הישראלים בלונדון בזמן מלחמת שאגת הארי, היה שילוב של קהילה חזקה, קשרים אנושיים משמעותיים, יכולת לשתף ולהיות ביחד גם מרחוק, וההבנה שגם אם הבית רחוק – הלב יכול למצוא לעצמו מקום בטוח עד שהסערה תחלוף.
