במשך השנים היא זוהתה בעיקר כפרטנרית של ג’ון לנון האגדי, ולמרות יצירותיהם המשותפות, אף מבקר לא התייחס אליה כאל אמנית אמיתית. דווקא עכשיו, כשהיא נושקת לגיל 80 ויכולה להתרווח בנוחות במושב הסלבריטאית שלה, היא בוחרת להמשיך לחזק את זהותה הראשונית כמשוררת, במאית, מוזיקאית ואמנית קונספטואלית.
יוקו אונו, הדמות שמהווה את אחד האייקונים החזקים של שנות ה-60′, מציגה כעת את יצירותיה בתערוכת רטרוספקטיבה בגלריית סרפנטיין ומאפשרת לנו להכיר אותה מקרוב. התערוכה, To the Light, מרגישה כמו הזמנה אופטימית של אונו לחוות איתה רעיונות של עולם טוב יותר והתקדמות אל עבר האור.
כבר בכניסה לגלריה הציבה אונו עצי משאלות עליהם יכולים המבקרים לתלות פתקים עם משאלות לבם ולחוות רגע של אופטימיות. מתבקש גם לייחס את היציאה אל האור לאמנית עצמה, אשר תיארה את התערוכה ככזו שהסירה את מסך הערפל מהאמנות שלה.
ניתן להתרשם מיצירותיה הישנות והחדשות, כשלאורך התערוכה ישנן השפעות ברורות על עבודותיה, כמו יחסיה עם ג’ון לנון, מלחמת העולם השנייה והשורשים היפניים. נראה כי האמנות הקונספטואלית של אונו, שבעבר התקבלה בהרמת גבה, מרגישה הרבה יותר הגיונית ובעלת משמעות ב-2012, אחרי מספר רב של מלחמות, התקפות טרור ותכניות גרעין.
החשיבות שלה ליחסי אמן-צופה והשינויים שהם עוברים מתבטאת בבירור. באחד החללים התקינה אונו מבוך (Amaze) שקוף ומתעתע, שאליו יכולים להיכנס המבקרים ולהפוך מצופים לנצפים. אלמנט השינוי מתבטא גם באחת היצירות הבולטות בתערוכה, Cut piece. מדובר בשני סרטי וידיאו מקבילים, המראים את אונו יושבת על כסא ואנשים מהקהל עולים לבמה וגוזרים חלקים מבגדיה עד שהיא כמעט ערומה. מסך אחד מקרין את הסרט המקורי משנת 64′ והמסך השני הוא שיחזור של התהליך 40 שנה אחר כך. היצירה מרתקת, שכן משמעותם של שני הסרטים משתנה בעקבות אלמנט הזמן – מה שנראה בסרטון המקורי כסמל לאלימות מינית בנערה נאיבית וצעירה, מתפרש בשיחזור כמסמך אוטוביוגרפי עוצמתי של אישה מבוגרת ולמודת ניסיון. זהו מעין משל ליחסים הפולשניים של הציבור אל תוך חיי הסלבריטאים.
במקביל לתערוכה, מציגה אונו פרוייקט קונספטואלי רב-משתתפים בשם #smilesfilm. בגלריה הוצב תא צילום בו יכולים המבקרים לתעד את החיוך שלהם, החיוכים יחוברו לכדי סרטון שיוצג לאחר מכן בגלריה ובפלטפורמות דיגיטליות שונות ויגשים את חזונה ליצירה המשקפת את כוחם של ההמונים.
