כשבאה הבמאית איריס זכי לעבוד כחופפת שיער במספרת נשים ערבית-נוצרית בחיפה ולצלם סרט על תושבות העיר הערביות, היא גילתה שהמספרה הקטנה היא מוסד חיפאי ידוע. זו מספרה שהיא מקום מפגש לנשים ערביות ויהודיות, המשאירות את הפוליטיקה מחוץ לכותלי המספרה, ומגיעות לשם כדי לצחוק, לאכול ולטפל בשערן.
במשך חודש ימים של חפיפיות שיער, היא תיעדה את שיחותיה עם הנשים , הצליחה איריס להכיר את הלקוחות הקבועות, ולהיחשף לתמונה מורכבת על המציאות שבמקום. הסרט הוא אוסף של הפורטרטים של נשים בכיור החפיפה, שיחד מהוות פסיפס יוצא דופן ומרתק, כשהן חושפות באופן קליל ופתוח את הדיעות שלהן על פוליטיקה, היסטוריה ישראלית ואהבה.
זהו סרטה הקצר השני של איריס זכי, שהתגלגלה די במקרה לתחום הקולנוע הדוקומנטרי ומהר מאד זכתה להכרה בפסטיבלים מובילים בעולם וזכתה בפרסים על שני סרטיה. איריס נולדה וגדלה בחיפה, אך מעולם לא פגשה את הצד הערבי של העיר.
לאחר לימודי תקשורת עבדה כמפיקה ועורכת תוכן בטלוויזיה. כיום היא עושה דוקטורט מעשי בקולנוע דוקומנטרי בלונדון, בו היא בוחנת את הגישה הדוקומנטרית שפיתחה, המנסה לתעד קהילות סגורות באופן שידגיש את ההבדלים בין חברי הקהילה, ולא יציג אותם ממבט מבחוץ המחפש את המשותף. היא עובדת כעת על סרטה השלישי.
בשיחה לאחר הקרנת סרטה ב-SOAS , מספרת איריס שהיא נחשפה רק לקהל של ערביות נוצריות, כיוון שערביות מוסלמיות לא מגיעות להסתפר במספרה הזו. היא מוסיפה שההתרחשות בסלון המספרה לא מייצגת את מציאות החיים היומיומיים בחיפה ושהיא לא מתיימרת לייצג את המגזר של הערביות-נוצריות, אלא רק לתת טעימה למציאות החיים אליה נחשפה.
