הרבה זמן לא יצר אלבום כלשהו כל כך הרבה הייפ סביבו וגם הצדיק את הסופרלטיבים שהודבקו בו כמו האלבום הראשון של ‘אל.סי.די סאונדסיסטם’. הוא מיקם אותם כהרכב הכי אינטיליגנטי בעולם והלהיטים שלו הפכו ללהיטי קרוס-אובר היסטריים, גם במועדוני האוס ודאנס, גם במסיבות רוק ואינדי (הדמיון בקול לזה של מארק אי סמית’ מ’הפול’ מעולם לא הזיק) ואפילו חצה את הגבולות לקהל של ברייקביט. אבל האלבום השני עולה על הציפיות. בעוד שהאלבום הראשון היה דחוס באמירות סאטיריות ושנונות על ז’אנרים פופיים, האלבום השני, ‘סאונד אוב סילבר’, הוא כבר הרבה יותר מרק התכתבות והופך לדבר עצמו.
מאחורי השם ‘אל.סי.די סאונדסיסטם’ עומד ג’יימס מרפי, חצי צמד המפיקים DFA שאחראים (בין היתר באמצעות חברת התקליטים שלהם הנושאת את אותו שם) על פריחתו של ז’אנר ה-Pאנק-Fאנק. מהאלבום הראשון והנהדר של ‘אל.סי.די סאונדסיסטם’ דרך הרמיקסים שעשה מרפי לאחרים והחומרים שיצאו בלייבל (כמו הוט צ’יפ, בלאק דייס ואוספים) ברור שכל דבר בו הוא נוגע הופך לזהב.
הצליל של מרפי כולל הרבה Pאנק-Fאנק, האוס, היפ הופ, דאב, אלקטרו ועדיין מצליח להישמע כמו ז’אנר מוזיקלי חדש לגמרי. הוא נשען על סאונד של שנות השמונים, אך נמנע מלהיות מחווה גרידא ומוסיף הרבה הומור, גרוב, נשמה ותעוזה למוסיקה והפקה עדכנית להחריד. חדוות היצירה שלו מורגשת בכל פינה ומורגשת גם בהופעות החיות המעולות שלו. אבל הדבר הכי נחמד במרפי (36) הוא שהוא לא מנסה להיות ילד. בראיונות הוא מתגלה כאדם מופנם ושקול, שמודע לגילו ולחוסר השלמות הגופנית שלו. הבגרות הזו היא בדיוק זו שמעבה את הכריזמטיות שלו וגורמת לו להישמע אמין כשהוא מעלה את רוחו של דיוויד בואי הדאנסי של סוף שנות ה-70 ב-Us Vs Them. רוחו של בואי מרחפת מעל כל האלבום גם בריבוי ערוצי השירה, בהגשה העתידנית המנופחת בשיר הנושא,Sound of Silver , ובמחווה המרגשת ל-Five Years מ’זיגי סטארדאסט’, בטראק החותם את האלבום – New York I Love You but you are bringing me down.
‘סאונד אוב סילבר’ ממשיך בשילוב (הקליל וחסר המאמץ) בין דיסקו ורוק (והעובדה שמרפי גדל על ה-‘ניו רומנטיקס’ מורגשת) והאוס לפאנק מלוכלך. השירה מרכזית יותר וחלק מהטרקים כמעט נשמעים עצובים ואפיים. North Americam Scum הוא המקבילה ל- Losing My Edge עם מקצבים סוחפים וליין גיטרה מינימלי שמלווים את קולו הצווחני והמנוזל של מרפי, אולם האלבום החדש אינו מושתת על סינגלים המנוניים כמו ‘דאפט פאנק מנגנים אצלי בבית’. למרות זאת, הוא מצליח להישמע יותר בוגר ושלם ובנוסף להכל, מבטיח למרפי מקום על המדף לצד הגיבורים שלו.
