יולי 2019
אנחנו בארץ. הפעם לביקור כמשפחה, ביפו. כל כולי פה עכשיו. נזכרת מי אני. העור שלי התגעגע לאויר והנשמה שלי לריח. לעברית. לשמש, לפרגית בפיתה, למלבי בשכונת התקווה. לעצירה כל חמש דקות על השדרה כי פגשנו חבר. ביקורים תמיד משולבים אצלי עם עבודה וגם הפעם היומן שלי מתמלא והחברים מצלצלים ודורשים שנמצא זמן. זה נעים. וואו, כמה שזה נעים. נעים מדי. אני הכי אוהבת את עצמי פה. וזה מעציב אותי עוד לפני שחזרנו כי התחושה הזו שבאה עם העיר, לא תניח לי לעולם. אני מזכירה לעצמי שכדי לנטוע שורשים בלונדון אני צריכה בית ומתפללת שיגיע כבר היום שאנחת בארץ ואתגעגע חזק הביתה.
פברואר 2020
אנחנו קונים בית. אחרי שנה וחצי של חיפושים ואין ספור פשרות. קנינו בית! בלונדון. יותר נכון מעבר לגדר של לונדון. זון 6 פינת ׳תאייתי לי את זה רגע׳ אבל היי, בית. גינה, חדר שינה לארייה (חלאס עם הלחישות. הילדה ישנה שנה וחצי על מסילת רכבת!) ואפילו חדר אורחים קטן. סופסוף המשפט האלמותי של אמא שלי ״בבית שלך תעשי מה שאת רוצה״ מקבל תוקף. רק בשביל זה אני מתה כבר שהיא תבוא. חכו שהיא תראה כמה נקי אצלי! כולם אומרים לי שהשיפוץ הולך להיות מאסיבי ותכיני את עצמך אבל אני מרגישה שקטן עלי. חיכיתי לזה עשור. יאללה בייבי בוא נשפץ ונעוף!!!
אפריל 2020
זמן קורונה. אנחנו אמורים להיות בפסטיבל סרטים באיסטנבול אבל למה שיהיה לי כיף בחיים?
הכל סגור/מבוטל/מובטל ואנחנו קצת מתחרטים שלא עברנו לברלין או ניו זילנד כשהיתה לנו את האופציה אבל אף אחד לא אומר את זה. אז הייתי יושבת ללמוד שנה גרמנית, אז מה. גן עולה שם 52 יורו לחודש. לחודש גוד דמט.
בן החליף את החרדה ממוות לחרדה מפיטורים ואני באה לעזרת הבעל: ״בייבי תסתכל עלי!״ תמיד אני מתחילה ככה כשיש לי משהו ממש טוב להגיד או כשאין לי שום דבר להגיד אבל אני חייבת לשכנע אותו ש״הכל יהיה בסדר״.
״אתה לא הולך לאבד את העבודה שלך!״ המשכתי ״אבל נגיד שכן. אנחנו מסיימים את השיפוץ, משכירים את הבית, עוברים לתל אביב, אתה יושב לכתוב את הספר שלך ואני עובדת״.
בום! איזו תכנית הבאתי פה. הוא מסתכל עלי, נזכר שאני מדהימה (זה עוד קורה לפעמים) ״נכון״ הוא אמר לי בעברית. אנחנו חותמים את החוזה הזה בנשיקה ואני חוזרת לעשות כלים. פתאום זה נוחת עלי. אני קצת רוצה שזה יקרה. כלומר, אני לא רוצה שיפטרו את בן אבל פתאום התוכנית הזאת היא כל כך מפתה. אני מתחילה לפנטז על מפגשים ספונטניים עם החברים, אחר צהריים בים באמצע השבוע. הצעות עבודה זורמות בקצב. אני ובן זורקים את ארייה אצל אחותי ובורחים לסופש. הכל נראה לי ממש הגיוני. שאלוהים יעזור לי. אני רוצה לחזור לארץ. אני רוצה את יולי 2019. כל השנה. שיט!
יולי 2020
לונדון. קיץ חורפי. אני עמוק בתוך השיפוץ אבל לא מתלוננת. קניתי בית! הקירות האלו שלי חביבי. כלומר של הבנק ל-27 שנים הבאות אבל אתם מבינים את הרעיון.
קווינז פארק הופך לבית השני שלנו וארייה מסתובבת פה כאילו סבתא שלה נטעה את העצים. שולחת נשיקות לכל מי שמחייך אליה ומשחקת עם כולם כולל ילד בן ארבע שמדבר רק רוסית ואנחנו מתקשרות איתו בקק דילה, חרשו ובולדוזר. אני מרגישה שאני מכירה כבר את כולם. ועוד דבר קורה. אנשים יוזמים איתי שיחות. ממש מתוך רצון אישי שלהם ובלי רמזים ממני.
פתאום כל קווינז פארק או יהודים או ישראלים או חיו בישראל לתקופה או המשפחה בארץ והם בדיוק כמוני מתגעגעים לסביח. הזוג היהודי המעורב, האמא המגניבה שאח שלה חי בארץ, הזוג הישראלי החדש שהגיע לשכונה ויש לנו מלא חברים משותפים. הגעתי למצב שאני יוצאת לדרינק עם אחת האמהות ואשכרה נהנת. מי חלם.
נדמה לי שבשבוע האחרון אמרתי שלוש פעמים ״איזה באסה שדווקא עכשיו אנחנו עוזבים״.
״אל תדאגי בייבי״ בן אומר לי ״את תמצאי חברים חדשים שתאהבי גם בבורמווד״ ופתאום אני קולטת, שאלוהים יעזור לי, פיתחתי רגשות למקום. אני הולכת להתגעגע לשכונה שלי בלונדון. יש!
