אני אמות בעוד חמש דקות בדיוק.
או לפחות בתאוריה.
תמיד לקחתי את המוות בחשבון, ולא במפתיע – זכיתי לגדול בנוכחות המוות. אימא שלי נאבקה בסרטן השד מאז שהייתי ילדה, ובסופו של דבר היא מתה (כן, “מתה” ולא “נפטרה”. אדון בהבדל ביניהם בפעם אחרת). מכל מקום, החיים בצל המוות לימדו אותי שצריך להספיק כמה שיותר: רצתי לאורך המסלול שייעדתי לעצמי, כדי לנצל עוד מחמש הדקות התיאורטיות שנותרו לי. כשהשתחררתי מהצבא, לא יצאתי לטיול הגדול – הנחתי שזה לעצלנים (אני כבר לא חושבת כך, אבל אני גם לא בעד אכסניות מעופשות, בורות-אסלה ופרעושים). התחלתי ללמוד לתואר ראשון ונהנתי מכל רגע, משם גלשתי לשני, ולא פיניתי זמן לעיסוקים אחרים שיקרים לי, כמו כתיבה וציור. הם גזלו יותר מדי זמן, לא היו פרודוקטיביים מספיק. ובתור אדם שצריך להתעמק ולהרהר כמה שיותר, הרשיתי לעצמי לעשות זאת במסגרת זמן מוגבל מאוד. החיים נעו על פי לוח זמנים הדוק, וכל רגע הוקדש לעשייה יזומה.
אבל המסגרת הזו, כמו כל מסגרת אחרת, הייתה פרי המצאתי. אני זו שבנתה אותה, ובאותה מידה יכולתי לשבור אותה. וכשעשיתי זאת, מצאתי את עצמי ביערות צפון לונדון.
ביער לא רצים. לא ממהרים. ביער הולכים לאט, הולכים לאיבוד.
היער, עם כל הפיתולים, העומקים והצבעים שבו, הוא המקום שהכי דומה לפיתולי המחשבות שלי, ושם מצאתי את עצמי. ההליכה לשום מקום ולכל מקום היא לא חסרת מטרה, אלא מזמנת את המטרה בדרך אחרת – במקום לרוץ אליה, היא מופיעה לאורך השבילים, בין העלים, מאחורי הגזעים, מתוך החושך. החשיבה לכל הכיוונים מעלה תובנות, שבתורן מעלות שאלות, שמעלות תובנות ושאלות נוספות. הרי אין תשובות, לא באמת.
ושלא תבינו אותי לא נכון. זה לא שעכשיו אני נימפת יער שחיה בין הסנאים ויורקת למשמע המילים “לוח זמנים”. אני עדיין מנהלת את החיים שלי בקצב סדיר, אבל משלבת בהם גם את אותם רגעי בטלה, הרהור וכלום לכאורה. לכאורה, כי דווקא ברגעים האלה אפשר להבין ולהפנים את מה שלמדנו. כמו שנרפה את השרירים בשביל להירדם או שנשתוק בשביל לשמוע, ההפסקה הזו היא התקדמות דרך שחרור, עשייה דרך אי-עשייה.
לסיום, קבלו תרגום חופשי של דיאלוג מתוך הטקסט שכתב רוברט לואיס סטיבנסון בשם An Apology for Idlers (שתורגם לעברית בשם “להגנת הבטלנים”):
(איש חרוץ) “שלום לך, נער. מה אתה עושה כאן?”
(נער) “למען האמת, אדוני, אני מבלה בנעימים.”
“האם זאת לא שעת הלימודים? והאם אתה לא אמור לשקוע בספרים כדי ללמוד?”
“לא, אבל גם ככה אני לומד.”
“לומד, הא? ומה אתה לומד, תגיד לי, מתמטיקה?”
“לא, ברור שלא.”
“מטאפיזיקה?”
“גם לא.”
“שפה כלשהי?”
“לא, שום שפה.”
“מקצוע מעשי?”
“לא, גם לא מקצוע מעשי.”
“אז מה?”
“טוב, אדוני, מכיוון שעוד מעט יגיע הזמן שבו אצטרך לצאת למסעות שלי, אני רוצה להבין איך מתנהגים אנשים כמוני. לברר היכן אורבים בדרך סבכים וביצות כעורות, ואיזה מקל הוא הכי טוב לנדודים. מה גם שאני שוכב כאן, לצד מי הנחל, כדי ללמוד כמה שאפשר את השיעור שהמורה שלי מכנה ‘שלווה’ או ‘שביעות רצון’.”
אגב, גם לחיות עם סנאים זה לא רעיון נורא. בטח ראיתןם אחד פעם.
