עוד קמפיין של נבחרת ישראל בכדורגל הסתיים בבעיטה בדלי במקום בכדור. ישראל לא תהיה באליפות אירופה 2012. אוקראינה ופולין יכולות לנשום לרווחה: כאב הראש הגדול של סידורי ביטחון לישראלים ניטל מהן. יוון ניצחה 0-1 בבלומפילד, קרואטיה מחצה 1-3 בזאגרב, והתקוות הישראליות לטורניר ראשון מאז מונדיאל 1970 במקסיקו, שרועות שוב פרקדן על הרצפה, מדממות ומבכות עוד החמצה. כמה צפוי.
רגע. צפוי? האמת שלא. אמנם אם מסתכלים על הרקורד, אין סיבה להאמין שמשהו הולך להשתנות. אבל אם מתבוננים בדרך הסיקור התקשורתי של נבחרת ישראל לדורותיה, בהצהרות של יושב הראש שלה (נעלה הפעם למונדיאל, נעפיל ליורו הזה ורק בשבוע שעבר: אין מצב שאנחנו לא מנצחים את יוון), ובשטיפת המוח שגררה רבים להאמין באמת ובתמים שהנה, או-טו-טו מניפה ישראל את מקל הקסמים המתחבא אצלה מאז ומתמיד ומביסה את יריבותיה משל היו נבחרות בסדרת הספורטאים הצעירים של אבנר כרמלי – אפשר לומר שהמפלה התקבלה לא רק באכזבה מרה, אלא בהפתעה רבתי. שוב. ושוב. ושוב. וחוזר חלילה.
כי בכל הקשור לנבחרת הכדורגל, ישראל היא מדינה של קרנבל או סקנדל. ניצחון כפול על לטביה וגיאורגיה – ואנחנו מלכי הגלובוס, אלילי ההצלחה, ועכשיו רק תחכו ותראו איך הפעם נעביר את הסחורה, נדביר גם את הגדולות ונראה לאירופה פסגה בכחול-לבן. אבל הפסד ליוון – ומיד קטסטרופה. חדלי אישים שלא שווים גרוש. מאמן וכדורגלנים שבגדו במשימתם, שהעזו להפר את ההבטחה (של העיתונות), לוזרים חסרי כבוד שמקומם בגלות הנידחת של העמודים האחוריים – עד המשחק הבא וטיפוח הציפיות החוזר איתו.
שני מקרי הקיצון הם גם יחד מופרכים ומיותרים. שום תוצאה של ישראל לא תשנה את העובדה שהנבחרת שלה איננה בין 16 הנבחרות הבכירות והטובות באירופה ולא בין 32 הבכירות בעולם. היא התקדמה אולי מבחינת הפוטנציאל העומד לרשותה, אבל מבחינת הדירוג הריאלי שלה בטבלה היא נותרה אנדרדוג המנסה לנצל הזדמנות פה, צ’אנס שם, להשתחל במקרה לחוג הסילון.
לוי אשכול, ראש הממשלה המנוח, טבע את המונח, שמשון דער נעבעכדיקר – שמשון המסכן, כדי לתאר אסטרטגיה בה החזק מציג עצמו חלש ואומלל. בכדורגל הישראלי, בעיקר בתקשורת העוסקת בו, מדובר בתזה הפוכה: המסכן הגיבור. אנחנו קטנים-גדולים, מטיפים האופטימיים. היכולת האמיתית שלנו חסרת גבולות, והיא מסתתרת לה בתוך ראשי וגופי שחקנינו ורק מחכה שמישהו יוציא אותה לפועל. לכן, למעשה כל יריבה היא בת כיבוש, ואל כל טורניר ומפעל חלה עלינו חובת ההעפלה.
מדובר בשיגעון גדלות ענק או באובדן פרופורציות מאסיבי, כנראה בשניהם גם יחד. נבחרת ישראל היא עדיין הרבה יותר גולם מפרפר. לא זו בלבד שהיא לא אמורה להעפיל לכל מונדיאל ויורו, אלא שאם מנפים את אלמנט הפטריוטיות מהמשוואה, גם הכדורגל הטוב ביותר שהיא מסוגלת להציג הוא לא בדיוק כוס התה שלשמה מתכנסים אוהבי המשחק בסלון או ביציע. גם זו אמת היכולה לשמש נחמה על עוד ניסיון שירד לטמיון.
אבל לצערו של קפטן הנבחרת, לו אין את הפריווילגיה הזו. יוסי בניון סיים זה עתה קמפיין חמישי במדי ישראל, שבסופו הוא נותר בידיים ריקות. בניון רמז כי יכול להיות שזו הייתה שירת הברבור שלו בנבחרת, אבל סביר להניח שבגיל 31 הוא עדיין יהיה בתכניות של המאמן הבא של ישראל, יהיה מי שיהיה.
הבעיה היא לא הגיל אלא התרגיל. בניון נמצא בצומת דרכים. בנבחרת הוא היה אמנם בורג מרכזי, והרבה פעמים נטל את כל האחריות על גבו ואף הפיק מעצמו את מלוא הפוטנציאל והתועלת. אלא שברוב המקרים הוא היה חייב להיות המנהיג והשחקן במיטבו, משום שסביבו התנהלה חבורה בינונית, שלא לומר גמלונית.
הפעם מדובר במצב שונה: פרט לבניון יש עוד 43 כדורגלנים ישראלים המציגים את מרכולתם בליגות באירופה. זהו מספר שיא של ליגיונרים בכחול-לבן ביחד. 13 מ-14 השחקנים שנטלו חלק במשחק מול יוון בתחילת החודש, היו אירופאים. רק עמרי בן הרוש (מכבי נתניה) ייצג את ליגת העל הישראלית. כלומר, העוזרים, הסגנים, הפרטנרים ועובדי הרסר שלצד יוסי בניון – הם עכשיו במקום אחר. חבורה משודרגת האמורה לתת לקפטן אפשרות לפרוח ולהעניק השראה ביתר קלות וקלילות.
בינתיים, דווקא עם עליית ערך המנייה של השחקן הישראלי בחול, קפטן בניון נמצא בנסיגה. יכול להיות שזו הפציעה הטורדנית שמנעה ממנו שלושת רבעי עונה בצ’לסי אשתקד. יכול להיות שזהו כרסום טבעי – פיזי ומנטאלי – ביכולת ובאמונה. אבל אסור שזה יהיה מה שינהל את בניון וירפה את ידיו ורגליו.
אם יוסי ילד שלנו מוצלח יחליט לתלות את נעלי הנבחרת – נצדיע לו ונקווה שלנבחרת יצמח במהרה מנהיג חדש. כרגע אין כזה בנמצא. אבל למעשה אין סיבה שבניון ירים ידיים. עובדה: גם בקריירה הקבוצתית שלו הוא עשה בחודש שעבר שינוי דרסטי: מצ’לסי לארסנל. מחוג הסילון של קינגס רואוד וסטמפורד ברידג’, אל האתגר הגדול שבארסנל המתחדשת, הסופגת מהלומות חדשות לבקרים ומנסה לקום מהקרשים.
אם יוסי בניון החליט להמציא את עצמו מחדש בפרוייקט הקשה והמאתגר של התותחנים – גם כאן הוא יצטרך להיות במיטבו ולהתמודד הרבה עם הספסל – הרי שגם המשימה הלאומית שווה לפחות עוד ניסיון אחד. מה גם שלונדון ממשיכה לחכות לו, ובה הרי הייאוש נעשה יותר נוח.
