חטיפתו והריגתו של אילן חלימי זל בינואר 2006 הייתה אירוע מזעזע ומכונן בהיסטוריה רבת השנים של שנאת יהודים בצרפת. הצעיר היהודי נחטף בידי קבוצה של מוסלמים, הוחזק כבן ערובה במרתף דירה בפרבר פריזאי, עונה במשך שלושה שבועות ולבסוף הושלך ליד מסילת ברזל כשהוא עירום, כפות, מצולק וספוג דלק שנועד להעלותו באש. הוא מת בדרכו לבית החולים. המשטרה עצרה יותר מ-20 חשודים בקשר למעשה. העצורים השתייכו לכנופיה שנקראה הברברים, ושהחברים בה היו בעיקר עבריינים צעירים, בנים להורים ילידי מערב וצפון אפריקה. מנהיג הקבוצה, המכונה עוסמה, היה יליד חוף השנהב. הוא קיווה לסחוט תמורת קורבנו כופר כספי גבוה כי ליהודים יש כסף. בבית המשפט, לאחר שהוסגר ממולדתו, שאליה ברח בעקבות הפשע, הוא הודה כי הוא עצמו שפך את הדלק על גופו של חלימי. ברובע ה-12 בפריז נקראת גינה על שמו של חלימי. קורבן אנטישמיות נכתב על השלט בכניסה לאתר, מניע שאותו הכחישה בתחילה משטרת צרפת.
שנאה כמאפיין זהות
פרופ’ אנדרו האסי, דיקן שלוחת האוניברסיטה של לונדון בפריז, מייחס לרצח חשיבות רבה בספרו החדש האינתיפאדה הצרפתית המלחמה הארוכה בין צרפת לבין ערביה. העובדה שספרות פרו-פלסטינית נמצאה בביתם של החוטפים, ושהמשא ומתן הטלפוני עם משפחתו של החטוף תובל בפסוקים מן הקוראן, לא הייתה מקרית לדבריו. גם לא שתיקתם של השכנים בבניין, ששמעו את זעקותיו של חלימי במשך ימים רבים ולא טרחו להתערב או לדווח לשלטונות. שנאת יהודים, טוען האסי, הפכה למאפיין זהות מרכזי בקרב צעירים מוסלמים רבים. הם שואבים השראה מהסכסוך במזרח התיכון ומעניקים להתנהגותם איצטלה אידיאולוגית. הם גם רואים בעצמם את מקביליהם האירופאים של הפלסטינים, ומאמצים את המונח אינתיפאדה. אלה וגם אלה נמצאים תחת שלטון כיבוש. אלה תחת ישראל ואלה תחת צרפת. היהודים שחיים בצרפת, בעיניהם, חוטאים בפשע כפול: הם גם יהודים וגם צרפתים. לכן הם מסומנים כאויב וכמטרה.
מסע ההרג המזעזע בבית הספר היהודי אוצר התורה בטולוז, שש שנים מאוחר יותר, ינק ארס אנטישמי מאותם מקורות. הרוצח הושפע מהאידיאולוגיה של אל-קעידה ומההסתה של מנהיג הארגון איימן אל-זאווהרי, דובר השפה הצרפתית, שהניח על הכוונת צרפתים ממוצא אלג’יראי, ושאותם העריך כטרף קל בשל משקעי העבר השוררים בין שתי המדינות. העובדה שיהודי אלג’יריה נהנו מזכויות יתר בתקופת הכיבוש הקולוניאלי, ואף זכו לאזרחות צרפתית שהביאה אותם לחוף מבטחים, מחזקת את תחושת השנאה. בוגדים הם מכונים בפיהם של מוסלמים רבים. אל-זאווהרי מגולל בדרשותיו מסכת של השפלה רבת שנים המתחילה בפלישה הנפוליאונית למצרים ב-1798 ומסתיימת במלחמת סיני ובכור הגרעיני בדימונה.
גם האסי מפליג למאה ה-18, בניסיונו למצוא הסברים למלחמה הארוכה בין צרפת לבין הערבים. את זרעי הפורענות הוא מאתר במרוקו ובתוניסיה, בסוריה ובלבנון, אך בעיקר במדינה הגדולה ביותר במגרב, שהביאה על אלג’יריה מלחמה עקובה מדם ונמשכה כמעט שמונה שנים. הוא מתאר את הפנטזיה הצרפתית של המזרח כתופעה חושנית וסקסית, שנגדה את אורח החיים התובעני של עולמם הקפיטליסטי. הצרפתים הוקסמו מהלבנט וניסו לתרבת את נתיניהם. לימים הם שילמו על כך באתנן פוליטי, בדרך כלל על חשבון ארצות הברית וישראל.
פראנס, אינעל אבוק
המחבר פותח את ספרו דווקא בתקרית אלימה שהתרחשה בתחנת גאר דה נור בפריז, ואליה הוא נקלע בדרך מקרה. הוא מתאר השתוללות של צעירים מוסלמים תושבי הפרברים, שהתעמתו עם המשטרה במרץ 2007. הם ניפצו חלונות ראווה של חנויות, השליכו חפצים, עישנו חשיש וקיללו את המדינה שבה הם חיים – כל זאת מטרים ספורים מרכבת היורוסטאר, שממנה ירדו אותה שעה תיירים בריטים מבועתים שזכו לליווי של שוטרים מזוינים. פראנס, אינעל אבוק! שאגו מחוללי המהומה, אבל האסי תרגם זאת משום מה לצרפת, לכי תזדייני!, וכך אף הכתיר את הפרק הראשון. מה שהחריד את המחבר הייתה העובדה שהשוטרים התייחסו להתרחשות כאל אירוע בנאלי ושגרתי לחלוטין, בעוד שבארצות אחרות התפרעויות כאלה היו עשויות לזעזע ממשלות. מיותר לציין כי התקרית עומדת בצילן של המהומות שפרצו בפריז ובפרבריה בסתיו 2005, ושבמהלכן הוצתו אלפי מכוניות. השמאל הפריזאי טען אז כי המפגינים פשוט השמיעו את זעקתם לצדק חברתי. אולם, כשהפילוסוף היהודי אלן פינקלקראוט אמר כי ההשתוללות לא הייתה אלא הכרזה של מלחמה נגד צרפת, הוא הפך להיות כתובת לשנאה משתי גדות הסיין. הספר לא חושש לטעון כי יהדותו של פינקלקראוט מסבירה חלק מדברי הבלע שהושמעו נגדו.
מאמצים שמות אנגליים
צרפת יושבת על חבית אבק שריפה, שפתיליה נמצאים בגטאות המוסלמיים הסובבים את פריז, כמו שכונת דארפור, שבה הוחזק אילן חלימי. מקוביות הבטון הענקיות, המתוארות כמחנות מאסר, יוצאים צעירים אל תחנת הרכבת, שבה הם מתגודדים עד השעות המאוחרות של הלילה. שכונות העוני האלה הפכו במהלך השנים למדגרות של שנאה ותיעוב כלפי לא מוסלמים באשר הם. כף רגלם של זרים לא תדרוך שם. האסי הצליח לדובב כמה מהתושבים בזכות היותו אנגלי. הוא שם לב לכך שרבים מהצעירים אימצו שמות אנגליים כדי להביע סלידה מעצם היותם צרפתים. היו שהביעו רצון לשחק כדורגל בקבוצות אנגליות. לתדהמתו, הוא גילה שהם מתארים יהודים באותם כינויים שבהם השתמשו כלפיהם הנאצים בתקופת הכיבוש הגרמני. כששאל אותם לפשר מעשיהם במדינה שאותה הם שונאים כל כך, הם השיבו בפשטות: אנו שונאים את צרפת, אבל באלג’יריה נגווע ברעב.
The French Intifada: The Long War Between France and its Arabs. Andrew Hussey. 464 pages. Granta Books. ISBN: 9781847081476. £25
