קרן אור באפילת הקורונה
מפגן הצדעה לזכרו של רובין ספירו ביום הולדתו ושנה לאחר מותו הפך לאירוע חברתי המוני שהזכיר לכל כי האיש אולי הלך לעולמו אך נוכחותו נותרה כשהייתה
זה היה כרוך בהמתנה של שנתיים, אולם לבסוף הם יצאו מביתם והגיעו בהמוניהם. נראה כי רק רובין ספירו, גם לאחר מותו, הביא אותם ל-JW3 ביום הולדתו ה-91 ושנה אחת לאחר פטירתו.
ולא היה זה אירוע של מה בכך. עבור רבים הייתה זו חוויה מתקנת לאחר תקופה ממושכת בה חייהם שובשו לחלוטין בשל מגיפת הקורונה. חגיגת חייו של רובין סיפקה עבורם הזדמנות ראשונה לחוות מחדש את המגע החברתי אותו הספיקו רבים לשכוח.
כולם הכירו את רובין בחייו. על חיי רבים הוא השפיע במהלכן של שנים רבות. אחרי הכל הוא ואשתו ניצה הניחו את היסודות למה שמוכר היום כמרכז הקהילה היהודית בצפון-מערב לונדון. רימונד סימונסון המנהל נתן לכך ביטוי בהקדמה לערב. ״מכון ספירו״ ואחריו ״היכל ספירו״ הניחו את היסודות עוד לפני יותר מארבעה עשורים למה שהפך בימים אלה למובן מאליו.
משפחת ספיירו לדורותיה – צילום גיא עייני
והיה זה ערב שלא בקלות ניתן לשכוח. הוא העניק לבאים תפריט מגוון של דמעות וחיוכים עליו ניצחו המארגנים ובני המשפחה כאחד בבואם לזכור את ה״בן יקיר לי״ של הקהילה, ״איש הרנסאנס״ פורץ הגבולות, צעיר נצחי חסר מנוח שגבר על מכשולים רבים וניצח כנגד כל הסיכויים. ה-9 בפברואר העניק לקהל תצפית על חייו המגוונים.
במידה רבה היה זה ערב מאד ישראלי בהנחייתו של השחקן דוד ג׳מאל הנפלא. מי שליוותה את התוכנית לכל אורכה הייתה המשוררת זלדה ששירה ״לכל איש יש שם״ שימש רקע למהלך האירוע.
הזמר יואב עובד (עם הגיטריסט אייבור גולדברג) היה אחראי על הביצוע שחזר על עצמו לאורך כל אותן שעתיים בין קטעי הדיבור, מן הרגע בו יילוד האדם מקבל את השם אותו מעניקים אביו ואמו ועד לרגע מותו. שזירתו של השיר בין רגעי המלל הובילו את הצופים בהדרגה לכל אורך חיו של רובין.
וכך עמדו על הבמה, או הופיעו ב״זום״, השגריר לשעבר משה רביב, מייסד ״בית שלום״ סטיבן סמית׳, הרבנית לורה ג׳אנר, המלחין ג׳וליאן דאוס והפסנתרנית מיטרה אליס ת׳אם (מזמור 15) הקולנועית חדווה גולדשמידט מירושלים, השחקנית רות רוזן (שקראה את הפואמה ״אל תעמוד ליד קברי ותבכה״ מאת אליזבט פריי) והמלחין אלכסנדר נאפ שהביא עמו יצירה חדשה אותה עיבד במיוחד עבור האירוע ונקראת ״ברכת הכוהנים״, שיא נוסף במהלך מפגן ההוקרה.
ניצה ספיירו ומשפחתה על הבמה. צילום גיא עייני
בין האתנחתות הליריות הופיעו על הבמה בנותיו ונכדיו של רובין בעוד ניצה שחששה לדבר השמיעו מילות אחרונות רוויות דמעות ותודות. אהבה כזאת בין גבר לאישה לא ראינו מעולם, העידה אחת מבנותיה.
במהלך האירוע למדנו על משפחתו של רובין. הצד הליטאי של אמו, אינא פרדמן, היכה שורש בעיר החוף פלימות׳. דוד דודו היה ראש עיר ללא שמץ של השפה האנגלית. דודו לוין פרדמן, איש חיל האוויר, נהרג בזמן המלחמה מעל שמי בלגיה בה הוא קבור. הוא נשרף בעוד בחיים.
בני הדודים של רובין הם המחזאים פיטר ואנתוני שפר (אמדאוס ואקוואס למשל). קרוב נוסף הוא המנצח מאיר פרדמן. משפחת אביו צמחה בבלארוס. הסבא דוד שפירו היה פעיל בהקמת ישיבת ניר המקומית ועם הפלישה הנאצית הקים אותה מחדש ב..סין.
קבלת הפנים. מאות אנשים הגיעו. צילום דאג דאלגליש
עם ההגירה לבריטניה הוא ובניו הקימו ישיבה במנצ’סטר. הבן סולומון, אביו של רובין, נולד בדבלין. הוא היה ממקימי בית הכנסת בסנט ג׳ונס ווד. רובין עצמו, מספרים נכדיו, זכה לחינוך פרטי בהארו, בית ספרם של צ׳רצ׳יל ולורד ביירון. לאחר שפנה ללימודי משפטים באוקספורד היא הכיר את ניצה, עשה חייל כאיש עסקים והחל את ההרפתקה היהודית שלו. השאר כבר הסטוריה.
לא רבים יכולים להוציא מביתם ביום סגריר של קורונה מאות אנשים המוקירים את זכרם גם שנה לאחר מותם. רובין צבר אלפי חברים, חלקם תלמידים לשעבר, במרוצת השנים. שניים מהם היו מלכה ואמנון ליאון, שחזרו לא מכבר ארצה, ותרמו את קבלת הפנים שנערכה לאחר האירוע. רובין הותיר חלל אחריו, אבל גם חסידים רבים. בדיוק כמו סביו וסבותיו בליטא או בלארוס…
קראו עוד כתבה על אירועים של הקהילה הישראלית בלונדון:
לינק לאירוע שהתקיים ב-JW3.
