למה מורכב? כי הערבים בשנים האחרונות החלו לכנות את אותו יום, בו ישראל קיבלה את עצמאותה, כ’יום הנכבה’ (האסון), בשל השלכות הגירוש של כ-700 אלף איש במהלך מלחמת העצמאות, לארצות ערב השונות או למקומות יישוב אחרים בישראל.
אין ספק שעוואד רוצה להופיע עם ניני. זאת הקריירה שלה. כשהציעו לה להופיע בלונדון ביום העצמאות, היא ודאי לא חשבה עד כמה תאריך זה טעון ומפריע לבני עמה. היא אמנם רצתה לחשוף את המוזיקה שלה לקהל הישראלי בלונדון, וגם להפיץ את המסר לשלום, אבל, כנראה, יש גבול למחיר שהיא מוכנה לשלם בעבור קידום הקריירה והאג’נדה לדו-קיום.
אבל מי שלוקח על עצמו להעביר מסר של שלום, עליו להמשיך ולא להישאר במקום של קונפליקט. איך יכולות להיות אחווה ושלום, כשאותו יום עצמו, לאחד – זאת שמחה על הקמת המדינה היהודית, ולשני – יום אבל על פלסטין שנבגדה?
אני משוכנעת שכוונתן של שתי הזמרות אצילית וראויה להערכה. העולם בהחלט יהיה יפה יותר בדרך של הבנה, של חיפוש המשותף ולא המפריד. בראיון שהכנתי לעלונדון לפני כשלושה שבועות עם עוואד לקראת המופע המשותף, היא העידה ששיתוף הפעולה עם ניני הוא תיאום מדהים לא רק מבחינה מוזיקלית אלא גם מבחינת החשיבות של שתיהן בהעברת המסר לדו קיום.
כשעופר פסנזון, האמרגן, קבע את ההופעה ליום העצמאות, הוא לא חשב על כך שייתכן שישראלים לא היו באים למופע יום העצמאות כי הם לא רוצים לשמוע שירים בערבית. הוא ודאי היה אופטימי וחשב, כמו ניני ועוואד, שאנשים רבים ישמחו להתחבר לשליחות של חיים בשיתוף פעולה. ניני סיפרה לי באותה שיחה, שהיא אף קיבלה מיילים מפרגנים מאנשים מאירן על הופעתן המשותפת. ייתכן שהופעה משותפת במסגרת חגיגות העצמאות הייתה צעד אחד יותר מדי לאחד הצדדים.
הכותבת ראיינה את מירה עוואד ואחינועם ניני לגיליון עלונדון 174.
