כבר בכניסה לאולם תיאטרון הדורמפן מתחשק לרקוד. מוזיקת דיסקו בסגנון מועדונים, רחבת ריקודים מוקפת במות מוגבהות, כדור מראות ענק, תאורה צבעונית וקליפים של וידיאו כל אלה מקדמים את פני הקהל, שבא לצפות ב?Here Lies Love, המחזמר החדש של התיאטרון הלאומי. אפילו סדרני האולם, שזכה לכינוי מועדון המילניום, מקפצים לצלילי די.ג’יי. הכול מוכן למסיבה.
המחזמר הוא למעשה מחזור שירים, כמעט ללא דיאלוג, המגולל את סיפור חייה של הגברת הראשונה של הפיליפינים, אימלדה מרקוס (בביצוע מרשים של נטלי מנדוזה), ובעלה, הנשיא פרדיננד: החל מילדותה וזכייתה בתחרות יופי, דרך חתונתה עם פרדיננד ב?1965 והמשטר הצבאי שהשליט במדינה, ועד לניסיון ההפיכה של מפלגת הכוח לעם ב?1986. לצד השירים המרקידים, שזורים גם קטעי ארכיון, הקלטות מקוריות, ועל הקירות מסביב מוקרן וידיאו?ארט המכיל תמונות מהאלבום המשפחתי שלהם, שמוסיף רובד נוסף לשיעור הקצר בהיסטוריה של המדינה האסייתית.
מחזור השירים הוא עיבוד בימתי לאלבום הקונספט משנת 2010, ששמו כשם ההצגה, ואותו הפיקו המוזיקאים דיוויד ביירן (הידוע מלהקת ראשים מדברים) ופאט?בוי סלים, בשיתוף עם זמרות, כמו סינדי לאופר, טורי איימוס, סיה ופלורנס וולש.
על הנייר יש לערב את כל הנתונים להצלחה: מחזמר רווי צבע, סיפור מעניין, מופע שעוטף את הקהל מכל הכיוונים, תפאורה דינמית ומגוונת ומוזיקה קצבית ומרקידה. אך למרות זאת, משהו בו מרגיש מפוספס: הלחנים והעיבודים נשמעים מיושנים, התאורה הזוהרת באולטרה?סגול נראית כאילו נלקחה משנות ה?90′, והווידיאו?ארט מזכיר את האפקטים שליוו גרסה מוקדמת של נגן המוזיקה במערכת ההפעלה ווינדוס. יחד עם זאת, החוויה היא עדיין כיף גדול והדרך הטובה ביותר לחוות את המחזמר היא מרחבת הריקודים, ולא מכיסאות הגלריה שמסביב. מי שבוחר לרקוד ברחבה נמצא במרכז המסיבה, זוכה ללמוד את ריקוד השורות הפליפיני, ומוזמן לעלות לבמה ולהתנועע לצד השחקנים.
אלה שיושבים בגלריה מתקשים להישאר אדישים למוזיקה ונאלצים להסתפק בהזזת הברכיים במבוכה ובמחיאות כפיים לפי הקצב. כדאי להאזין ולהכיר מעט את שירי האלבום לפני הביקור במחזמר כדי לעקוב טוב יותר אחרי הסיפור ולהצליח לזמזם חלק מהמילים.
