“יש קו מרכזי שעובר בהיסטוריה ובחוויות שלנו, ואי אפשר לנתק אותו ממה שקרה בפולין,” אומר ההיסטוריון יאן גרבובסקי (62) בזום מביתו בקנדה. “היום בערב אני אמור לשאת נאום בבית הכנסת באוטווה. תכננתי לדבר על מחקרי, אבל אחרי שחוויתי את מה שקרה באמסטרדם, כתבתי נאום חדש. הוא מתמקד בתופעה מטרידה: שיתוף פעולה בין אינטלקטואלים משמאל וגורמים מסורתיים מימין שמנסה לערער את זיכרון השואה. גם בלונדון אדבר על ההתקפה הלאומנית על ההיסטוריה שלה.”
גרבובסקי, שבא ממשפחה של ניצולי שואה, מספר: “אבי, שנפטר ב-2017, הזהיר מפני עננים שחורים באופק. היום, כשישראל מתויגת כלא לגיטימית, התחושה של חוסר ביטחון מחלחלת. ההשלכות לכך, במיוחד במערב, עשויות להיות חמורות. אנחנו לא משווים ישירות בין העבר להווה, אבל אם ישראל תיתפס במערב, במיוחד באירופה, כמצורעת או לא לגיטימית, ההשלכות יהיו חמורות מכל זווית אפשרית.”
הוא מדבר על תופעה מטרידה של שיתוף פעולה בין אינטלקטואלים משמאל וגורמים מסורתיים מימין שמנסים לערער את זיכרון השואה. הוא מציין כיצד אתרי זיכרון כמו אושוויץ וטרבלינקה הפכו לאתרים פולניים, כשהם משמיטים את הדמות היהודית ומציגים את הסבל הפולני.
מה הוביל אותך לחקור נושאים אלה, איך התחלת ומה השתנה לאורך השנים?
“כפי שאת יודעת, אני חוקר את השואה כבר מעל 25 שנה. בתחילת הדרך סברתי שאין הרבה חדש לגלות – שהסיפור מוכר, ואולי אפשר להוסיף רק פרשנויות שוליות. אך עם הזמן גיליתי תחומים שלמים שנזנחו, לעיתים מסיבות פוליטיות. לדוגמה, תפקידם של לא-גרמנים ברדיפת היהודים כמעט ולא נחקר, בין השאר בגלל מחסומי שפה – מעט חוקרים קוראים את ‘שפות השואה’, כמו פולנית, רוסית, אוקראינית והונגרית. בנוסף, התחום של ‘לימודי עדים נייטרלים’, שעוסק במיליוני אירופאים וגם אמריקאים, ובגישתם לשואה, כמעט ונזנח. התחום הזה הפך למרכזי בעבודתי, אך נתקלתי בהתנגדות מוסדית גוברת. כ-12 או 13 שנה אחורה. זה היה אתגר חדש – כהיסטוריונים של השואה היינו רגילים להתמודד עם מכחישי שואה, אויב שקל להיאבק בו. מכחיש שואה, שמכחיש עובדה ברורה כמו השמדת 6 מיליון יהודים, קשה להאמין לו.”
גרבובסקי טוען כי פולין מנסה להמעיט בחלקם של פולנים בשואה, להרחיק את האחריות מעצמה ולהטיל אותה על הגרמנים בלבד. הוא מתאר את המגמה הזו כ”דיגיטליזציה של השואה”, שבה יהודים נמחקים מהתמונה ומוחלפים בגיבורים פולנים ששיחקו תפקיד מרכזי בהצלת היהודים.
המאבק המשפטי שעבר גרבובסקי בעקבות המחקר שלו הוא דוגמה מובהקת להשפעת השלטונות הפולניים על חופש הביטוי האקדמי. הוא נתבע לדין בעקבות כתיבתו, שהייתה חלק מהסיפור האקדמי של השואה, לאחר שנשמעו טענות כי פולנים היו מעורבים בהשמדת היהודים. גרבובסקי מתאר את הניסיון להרתיע חוקרים ממחקרם ובמיוחד את ניסיונות המדינה להטיל עונשים על כל ביקורת שעוסקת במעורבות פולנית בשואה.
על פי גרבובסקי, גם לאחר חילופי השלטון, המצב המשפטי השתפר אך הנרטיב הלאומי הפולני נשאר בעינו, וממשלת פולין נותרה מחויבת להמעיט בעיסוק במעורבות פולנים בשואה. בראיון הוא מביע חשש מכך שזו עשויה להיות מגמה של עיוות היסטורי שיתפשט מעבר לגבולות פולין, וייתכן גם במערב.
האם חל שינוי לאחר חילופי השלטון האחרונים?
“כשהממשלה הלאומנית הודחה לפני כ-11 חודשים, על ידי קואליציה רחבה של כוחות דמוקרטיים, המצב המשפטי השתפר במובן מסוים. כיום אין עוד סיכון של העמדה לדין פלילי על דברי מחקר היסטורי. אך מבחינת הנרטיב המאושר על ידי המדינה, מעט מאוד השתנה. הממשל הנוכחי עדיין דוגל באמונה הלאומית כי ‘לא היינו מעורבים בשואה’. זה קורה במדינה שבה 99% מיהודי פולין נרצחו, אך הממסד הפולני מתעקש להרחיק את האחריות מעצמו ולהטילה כולה על הגרמנים. האמת ההיסטורית שונה; היו מקרים שבהם פולנים מקומיים לקחו חלק פעיל, בדרכים שונות, בפרויקט ההשמדה הנאצי.”
איך ניגשים למידע ההיסטורי?
“עבודתם של היסטוריונים עצמאיים וסוציולוגים רבים בפולין מספקת שפע של עדויות ומחקרים על תקופת השואה. עם זאת, המידע הזה כמעט ואינו חודר לתוכניות הלימוד בבתי הספר, ואפילו לא לנרטיבים הלאומיים הנלמדים באקדמיה. לדוגמה, באוניברסיטת ורשה בחנתי ספרי היסטוריה מקיפים על פולין. בספרים של 700–800 עמודים, פרקי השואה קיבלו מקום זעום: שיא הצמצום היה משפט אחד, והספר שהקדיש את המקום הרב ביותר העניק לנושא שבעה עמודים בלבד.”
האם הדחקה ודחייה פעילה של השואה היא חלק מהנרטיב הלאומני?
“השואה, שנחשבת לאירוע הקטסטרופלי הגדול ביותר בהיסטוריה של פולין, לא נחשבת בעיני רבים כחלק מההיסטוריה הלאומית הפולנית. למרות שהמידע ההיסטורי זמין, הציבור הפולני לא מחפש אותו ולעיתים אף דוחה אותו. תעמולה מצליחה כשיש לה הד ציבורי, ובפולין רעיונות פטריוטיים ומיתוסים לאומיים משתרשים בקלות. סקרים מראים כי 71% מהפולנים מאמינים שכאשר סבלו היהודים בשואה, סבלו הפולנים באותה מידה או יותר. מגמה זו של ‘שחיקת הזיכרון’ או ‘החלפת הזיכרון’ מתפשטת לא רק בימין, אלא גם בשמאל במערב, ומצביעה על שינוי דרמטי בעשורים האחרונים.”
כיצד תורמת ממשלת ישראל לשיפור המצב?
“הממשלות הישראליות האחרונות, במיוחד תחת נתניהו, נוקטות בגישה צינית כלפי זיכרון השואה, כשהן רואות בו ‘מטבע סחיר’ לצורכי מו”מ פוליטי. דוגמה לכך היא ב-2018, כשממשלת פולין חוקקה את “חוק השואה הפולני”, שהטיל עונש על ייחוס אחריות לפולין בשואה. בתחילה, ישראל הגיבה בזעם, אך בהמשך נחתם הסכם עם פולין שביטל את העונש הפלילי – אך כלל סעיף שערורייתי שהשווה בין אנטישמיות ל’אנטי-פולניות’ – רעיון מסוכן שמקשר בין השמדת שישה מיליון יהודים לקונספירציה לאומנית פולנית.”
איך המצב כיום משפיע על העבודה שלך?
“מאז ה-7 באוקטובר אני מוצא את עצמי מגן על אותם נושאים שנמצאים תחת מתקפה, אך הפעם המתקפה לא מגיעה רק מהימין, אלא גם מהשמאל. מה שמרתק הוא שהשניים נפגשים, מתחברים, והמשותף ביניהם הוא סלידתן מהיהודים. זוהי האנטישמיות הישנה שחשבנו שהיא כמעט נעלמה, ופתאום היא פורצת מחדש בצורה מחרידה. ניתן לשמוע גם בהפגנות בלונדון וגם בקמפוסים כמו הרווארד. המילים והביטויים שהם משתמשים בהם יכולים לעזור להבין את מקורות השנאה הזו.”
ובאופן ישיר, מה קורה באוניברסיטה בה אתה מלמד?
“כמרצה באוניברסיטה הקנדית, אני חווה עלייה באירועים אנטישמיים. קריאות גנאי כלפי, כמו “חזור לאירופה” הפכו לשכיחות יותר, והאווירה בקמפוס נעשתה מתוחה. החשש שלי אינו רק מפני אלימות פיזית, אלא גם מהתפשטות של אידיאולוגיות קיצוניות שמאיימות להפוך את הכיתות שלנו לשדות קרב רעיוניים. בעוד שאוניברסיטאות אמורות להיות מקומות של סובלנות ודיון פתוח, נראה שהן הופכות להיות זירות של עימותים פוליטיים. בעולם אקדמי זה, שבו מנהלי האוניברסיטאות לעתים קרובות נכנעים ללחצים פוליטיים, קשה לדעת כיצד המצב יתפתח.”
ספר על הניסיון האישי שלך עם רשויות החוק בפולין?
“בזמן ההצבעה על החוק בינואר 2018, היו 409 חברי פרלמנט בחדר, ורק ארבעה התנגדו. כל השאר הצביעו בעד או נמנעו. כך שבמובן הזה, מדובר בקונצנזוס רחב מאוד. סקר שנערך בפולין ב-2022 שאל אם יש להעמיד לדין היסטוריונים שטוענים שהפולנים היו מעורבים בשואה, ו-50% ענו בחיוב. אם כמעט חצי מהציבור רוצה להעמיד לדין אנשים חפים מפשע, מדובר במצב שיצא מכלל שליטה.
“המאבק המשפטי שעברתי היה חלק ממדיניות ממשלתית רחבה יותר שמטרתה להגן על הנרטיב ההיסטורי הרשמי של פולין. באמצעות תביעות דיבה והאשמות שווא, השלטונות ניסו להרתיע חוקרים כמוני מלערער על הגרסה הרשמית של ההיסטוריה. ההחלטות המשפטיות שנתקבלו, שהענישו כל ביקורת על מעורבות פולנים בשואה, הדגישו את נחישות המדינה לשלוט בשיח ההיסטורי. התהליך המשפטי שעברתי, כולל ההאשמות השקריות בקשרים עם גורמים זרים, היה ניסיון מכוון לפגוע בשמי ובמוניטין שלי ולהרתיע חוקרים אחרים מלהמשיך בדרכי.”
להרשמה:
