שלום חבריי הלונדונים. אני מבקש את רשותכם הפעם להתעלם מכל הצרות הפוליטיות והמלחמתיות בארצנו הקטנטונת ולהתעסק בדבר האהוב עליי – אני. לאחרונה עברתי חוויה מקסימה והורדתי 18 קילו ממשקלי. זה היה מאבק לא פשוט ולא קצר, אבל בסיומו הוצאתי גם ספר, שאני מקווה שהוא הכי מצחיק בין כל ספרי הדיאטה. אני רוצה לספר לכם על הקושי העיקרי שבו נתקלתי כשהתחלתי לנסות לרזות וזה המיתוסים שעליהם אנחנו חיים. בסופו של דבר, מרזים אם אוכלים פחות, אין שום דרך באמצע.
אבל המיתוסים גומרים עלינו את החיים. הנה אחד מהם: מחקרי-על טוענים היום שהספורט לא תורם לדיאטה, אלא מזיק לה, ואני רוצה להזים את הטענה. נכון שכשחוזרים הביתה מריצה יש התכוונות מלאה, נכונות ויכולת לבלוע פרה. אבל עם קצת איפוק, הספורט הוא הדבר היחיד שמבדיל בינינו לבין הבהמות.
והנה עוד תת-מיתוס באותו נושא: כשעושים ספורט משמינים, כי השרירים נהיים יותר כבדים. אוקיי, אני חושב שיש לנו זוכה בתואר המיתוס האידיוטי ביותר. ברור שאם תיכנסו לחדר כושר לשש שעות בכל יום ותרימו משקולות שדומות בפרופיל לארנולד שוורצנגר, אחרי חצי שנה משקל גופכם יעלה. קצת הגזמתי, אבל אנחנו לא מכירים מאתמול. אם שמנתם אחרי חודש במכון – אין לזה קשר למשקל השרירים שלכם אלא לאכילה בלתי מרוסנת, הנובעת מגן שאחראי על הטמטום במוחנו ושגרם לכם לחשוב שמכיוון שרצתם 13 דקות, מותר לכם לאכול אווז מוקפץ על מצע של אורז מלא. מלא, בטח מלא.
תת-מיתוס עצוב אבל הכרחי: חצי שעה ריצה ביום, ולא תחשבו יותר על דיאטה, לעולם. אין יותר מצער מתוצאות המחקר האישי שאני עשיתי. ריצה של חצי שעה ביום לא תאפשר לכם לאכול כבן אדם נורמלי, כלומר כנהנתן ממוצע. אחרי שרצת חצי שעה אתה כל כך בפסגת העולם, אתה כל כך בטוח שאתה הדבר הבא, אתה כל כך משוכנע שאין מלבדך ומנ-נח-נחמן וממה שתרצה – עד כדי אכילה ללא גבולות קבע, ללא מורא, ללא משוא פנים, ללא משים וללא חסה. לחיים שאחרי הדיאטה, ריצה של חצי שעה חמש פעמים בשבוע היא האופציה היחידה כנראה שמאפשרת חיים ללא מחלות לב, סכרת ועוד עינוגים שכאלה. נכון, מאז שנות ה-90′ כולם הולכים המון ברגל וזה יופי, אבל כמו שאמר לי דוקטור קיציס, ראית פעם ספורטאי הולך? ברור שלא. הליכה היא הרבה יותר טובה מישיבה, אלא שכדי להוריד משהו ולהיות בריא צריך כנראה לרוץ. לא נורא מהר, רק לדאוג ששתי הרגליים יהיו איזה חצי שנייה באוויר. ביחד, ברור שביחד. לחוד, גם הגברת השמנה ששרה בסוף יודעת.
אבל איך בכלל מגיעים למצב שבו תרוצו חצי שעה ברציפות? הרי גם אני וגם אתם לא רצנו חצי דקה רצוף מאז סיום בית הספר היסודי, נכון? אז איך עושים את זה? יש ודאי המון שיטות, אבל אני הגעתי לזה אחרי שנה (היום אני רץ חצי שעה ליום ואפילו יותר). כשהחלטתי בפעם הראשונה להתחיל לרוץ, עליתי על ההליכון ורצתי דקה. הוספתי כמה דקות מדי שבוע, לאט-לאט עזבתי את ההליכון, עברתי לפארק ואחרי כמעט שנה הגעתי לחצי שעה רצופה. היו לי לא מעט משברים והפסקות. היה אפילו שלב שבו הפנמתי שכנראה לא אוכל לרוץ לעולם. והיום אני אמנם לא קל כאיילה, אבל מהיר טיפה יותר מהיפופוטם שבע. יש עוד לא מעט מיתוסים, אבל נגמר לי המקום בדף…
* את הספר של גיא מרוז ודניאל לפין, אבות המזון: שני שמנים יצאו לדרך, ניתן להשיג בחנות סטימצקי בגולדרס גרין.