‘השחף’ – לצחוק כל הדרך אל הבכי
למרות כל מה שלמדנו על צ`כוב, ועם כל ההצגות המצוינות או אפילו הרעות שזכיתי לראות מאז ‘הדוד ואניה’ בהבימה לפני יובל שנים, נותרה בעינה החידה של הגדרת מחזותיו כקומדיות. ולא שלא היו בהן רגעים קומיים למהדרין. אבל בפועל, על הבמות, שרר אותו עצב, אותו כאב, ושרתה חמלה. לא בהכרח כאלה שמעוררת טרגדיה טובה. ודאי לא אותה אמפטיה, ובהחלט לא אותו זעזוע מטלטל. אבל החלט לא קומדיה.
אבל מה עושים עם מחזה כמו ‘השחף’ שבו נינה, נערה מתבגרת חולמת להיות שחקנית, מדמה את עצמה לשחף ומקריבה את עצמה מתוך צירוף של אהבה ואידיאליזם על מזבח אמנות התיאטרון? מחזה שבו קוסטיה, מחזאי צעיר נופל קרבן לקנאת אמו השחקנית, ארקדינה, לשרמנטיות של מאהבה, ולאידיאליזם שלו עצמו? שאותו מאהב, טריגורין הוא סופר רוסי מצליח שמעולם לא אהב באמת איש חוץ מאת עצמו? ומה עושים עם ארקדינה, שהפחד מפני הדור החדש מאיים על המשך הצלחתה, שהסלבריטאיות שלה והפחד מפני הזקנה מעוורות אותה ביחס אל בנה? ומה עושים עם דמות טרגית כמו מאשה, עובדת במשק הבית, המאוהבת בקוסטיה ונאלצת להינשא למורה המעצבן אותה באהבתו אליה? ועוד דמויות ואירועים המתרחשים באחוזתו של סורין, אחיה החולה של ארקדינה.
בתמונה הראשונה, קוסטיה מעלה על בימה קטנה לחופו של אגם, ועל רקע ירח מלא, מחזה-מונולוגי שכתב, אידיאליסטי-סימבוליסטי ונטול ערך בימתי, בכיכובה של נינה. בהמשך היא זונחת אותו לטובת התאהבותה המוחלטת בטריגורין, וכעבור שנתיים, כשחקנית בפרובינציה שמאהבה זנח אותה ושב לחיקה של ארקדינה – היא מגיעה למפגש עמוס רגשות והרה אסון עם קוסטיה, בעוד אמו, מאהבה ובני הבית האחרים צוחקים להנאתם מבדיחה כלשהי.
להפתעתי הרבה דווקא טרוור נאן נותן תשובה מסוימת על השאלה בת מאה ועשר השנים שעברו מאז הבכורה הכושלת של המחזה בסט. פטרסבורג, ואחריה הבכורה המצליחה במוסקבה. נאן ביים את ההצגה עבור ה’רויאל שקספיר קומפני’ לקראת הסיור העולמי הגדול שתוכנן להצגת ‘המלך ליר’, עם אותו צוות שחקנים. התשובה שלו הייתה ניתנה בדרך שאפשר לכנותה הגזמה תכליתית. כלומר, כל מה שייראה לקהל כקומי, כל מה שיצחיק ואנחנו צחקנו במשך שעתיים וחצי מתוך שלוש השעות של ההצגה כל מה שהשחקנים יעצבו בהגזמה, כמו אהבתן של נינה ושל מאשה, הקנאה של ארקדינה ושל קוסטיה, ואפילו הקשר בנוסח המלט ביניהם, השנאה של מאשה, הפאתטיות של טריגורין כג`יגולו או כנער מאוהב, וכל נושא רציני כמו תיאטרון וספרות כל אלה יהיו רק מבוא קומי ככל האפשר לטרגדיה של אותו מפגש אחרון בין נינה לקוסטיה. לאותו חשבון נפש כואב. אותן דקות ארוכות שהדממה באולם העידה שצחקנו כל הדרך אל הבכי.
תיאטרון ומציאות
משום כך, מבחינה תיאטרלית, ההצגה הזאת הייתה הצגה קלאסית אמיתית. היא הלכה צעד צעד עם המחזה, וגם אם נאן חטא לכאורה לצ`כוב כאשר החליט כי ניסיון ההתאבדות של קוסטיה, בסוף התמונה השנייה, לא יתרחש מאחורי הקלעים אלא דווקא על הבמה, בנוכחות כולם, ולא סתם על הבמה אלא על אותה בימה קטנה שעליה בתמונה הראשונה נשאה נינה את המונולוג שלה עד שארקדינה קטעה אותו בציניות רעה הרי שהיה זה חטא לכאורה, כי כן ההחלטה של נאן דווקא הדגישה את הזיקה של ניסיון ההתאבדות הזה. ריאליסטי לחלוטין גם בתגובות לאותה תיאטרליות שליוותה את קטיעת המונולוג של נינה, כאילו בשני המקרים נאמר זה מצחיק מה שאתה עושה. התיאטרון והחיים נפגשים, וצחוק-צחוק, בשניהם יזרמו הדמעות בסופו של דבר.
את משא הקומדיה והדרמה שבעורקיה, נושאות בעיקר שלוש השחקניות שכיכבו גם כבנותיו של המלך ליר: פרנסס ברבר הוותיקה כארקדינה, מצחיקה בגילום מושלם של שחקנית-סלבריטאית עם נתק כמעט מוחלט בין אמנותה למציאות חייה; מוניקה דולן כמאשה מצליחה לבטא כאב וייאוש גם כשהיא מגוחכת בפתטיות שלה, כנרקומנית מיואשת או שתויה; רומולה גאראי שבצעדיה הראשונים כשחקנית מקצועית מוכיחה יכולת רבת פנים לעצב דמות של נערה מתבגרת נאיבית, שהנשיות מתעוררת בה יחד עם התאווה לתיאטרון ולפרסום, ומגלה כי גם בהשפלתה הגדולה היא אוהבת בגדול ובנואשות את האיש שפתח לה דלתות לעולם הבמה וסגר את לבו לאהבתה.
יחד עמן בלטו וויליאם גונט, שהיה אנושי מאוד בתפקיד סורין, כשם שגם היה כגלוסטר במלך ליר, ריצ`רד גולדינג כקוסטיה ילדותי, מפונק והיסטרי וג`רלד קיד כטריגורין, שרמנטי, נטול פומפוזיות, וילדותי לא פחות מקוסטיה כמאוהב בנינה.
קרבות מילוליים מבריקים
במחלקת הקומדיות של ויליאם שקספיר שמור מקום מיוחד למהומה רבה על לא דבר בזכות העובדה שעלילת המשנה של המחזה הופכת להיות העלילה העיקרית. דומה כי כל מה שמתרחש במחזה הזה משרת את עלילת המשנה, ובכלל זה גם מה שאמורה להיות העלילה הראשית. אולי משום כך זה היה אחד המחזות הפופולריים ביותר של שקספיר כבר בימיו שלו. הבמאי ניקולאס הייטנר מעלה גרסה משלו לקומדיה הזו בתיאטרון הלאומי.
העלילה הראשית מספרת על חיילים מספרד בראשותו של נסיך ארגון שמגיעים אל ידידיהם הסיציליאנים בעיר מסינה לאחר ניצחונם על מורדים. הם באים לרקוד, לשתות ולאהוב את הסיציליאניות היפות, שמחכות להם. עד מהרה מתברר כי קלודיו, יד ימינו של הנסיך, מבקש לשאת לאישה את הרו, בתו של מושל מסינה. העניין מסתדר על נקלה והכל מתקדם מהר לקראת טקס הנישואין. אלא שאחיו הממזר של הנסיך כמו יגו באותלו אבל עם הרבה פחות טקסט מצליח להטעות את קלודיו שהרו איננה ברה וטהורה, ובטח לא בתולה. קלודיו משליך מעליו את הרו. היא כמובן מכחישה מכל וכל, אך קלאודיו והנסיך מתעקשים כי טוב מראה עיניהם משבועותיה.
בתוך העלילה הזאת שנראית לרגע כטרגדיה של הטעיות צומחת פרשיית היחסים הטעונים בצחצוח חרבות-לשון של ביאטריס בת דודה של הרו, רווקה מושבעת, ושל בנדיק, מפמלייתו של הנסיך, רווק מושבע. ככל שהם נמשכים זה אל זו הם אינם מצליחים להודות בזה. על הבמה מתקיימת ביניהם קרב מילולי מדליק באמת, שכל סיבוב שלו טעון יותר. הסובבים אותם מחליטים ליזום סולחה והם מטעים את השניים להאמין שזה הכל עניין של אהבה.
במקביל לאירוע הזה שקספיר מכניס לבמה את שוטר העיר דוגברי דמות שהיא בדיחה פרטית של שקספיר על חשבון אביו שהיה בין השאר גם אחד מארבעת השוטרים של סטרטפורד. דוגברי הוא גם אב טיפוס לדמויות כמו השוטר אזולאי ובאמצעותו שקספיר מוכיח את גאונותו הדרמטית כשהוא יוצר הפוגה קומית בתוך קומדיה, מעלה עוד יותר גבוה את רף ההיתול ומשתמש בו כדי להתיר את סבך העלילה של הרו.
שני כוכבים גדולים
את מהומה רבה על לא דבר צריך לשמוע בגלל הטקסט הנפלא. את ההצגה של התיאטרון הלאומי צריך לראות בגלל הבימוי של ניקולאס הייטנר, המנהל האמנותי של התיאטרון, ובעיקר בגלל שני כוכביו הגדולים, סיימון ראסל ביל וזואי ואנאמייקר כבנדיק וביאטריס. אני מעז לומר שגם מי שמתקשה להבין אנגלית שקספירית ולא תמיד עומד על דקויות הדיאלוג השנון המתקיים בכל מפגש ביניהם, יקלוט את המסרים באמצעות המשחק המדויק והמעודן של שני אלה וייהנה מהקרב הגדול שהם משחררים על הבמה בווירטואוזיות של משחקם, העולה על עצמה כל פעם מחדש.
הייטנר יוצא מתוך נקודת הנחה שהקהל מכיר את העלילה ואת הטקסט ומצפה שהשחקנים על הבמה הגדולה של אולם אוליבייה בבית התיאטרון הלאומי יגביהו מתמונה לתמונה את רף המשחק הקומי. כך למשל, בתמונה שבה בנדיק מצותת לשיחת הנסיך וקלודיו המרכלים עד כמה ביאטריס מאוהבת בו. הם עושים זאת כדי להפיל אותו בפח, והבמאי משלים את המזימה כשבנדיק מזנק לבריכה מלאת מים בחצר כדי שהם לא יגלו אותו מאזין לשיחתם. התדהמה והצחוק של הקהל כוללים בין השאר את התהייה מה הייטנר יעשה בתמונה הבאה, שבה ביאטריס מצותתת להרו ועובדות משק הבית כשהן מפליגות בגוזמתן על אהבת בנדיק אליה. ברור שגם היא תצטרך להיכנס למים העמוקים של הבריכה, אבל איך? להייטנר פתרונים, והוא עושה זאת בהומור בימתי מקסים. וכמו ראסל ביל המדהים בדקויות המבע שלו גם זואי ואנאמייקר הנהדרת סוחטת כל צחוק אפשרי מהקהל.
שמפניה בנוסח נואל קוארד
ואם שקספיר מאפשר זאת קל וחומר שנואל קוארד יעשה זאת בצחוק עכשיו, מחזה שנכתב ערב מלחמת העולם השנייה, אך הוצג לראשונה רק במהלכה, והיה מין אתנחתא קומית-נוסטלגית לבריטים המותשים מהבליץ הגרמני. גם מחזה זה זוכה לגרסה עכשווית בתיאטרון הלאומי.
עלילת המחזה עוסקת בהרפתקאותיו הרומנטיות של שחקן מצליח, בתחילת שנות הארבעים של חייו. הוא מצליח לתמרן בין הנשים המעריצות המתארחות אצלו ללילה אחד של אושר, בדרך כלל בסיוען של מזכירתו הנאמנה, של הבאטלר, של הטבחית, ואפילו של אשתו בנפרד, שלא לדבר על ידידים אחרים. הידידים מנצלים את הגב הרחב שלו לבגוד זה בזה, עד שכל הדלתות נפתחות בבת אחת, וכל האמיתות המוסריות והמוסרניות זורמות חופשי כשמפניה. וזו בדיוק ההגדרה של השפה הבימתית והלשונית של נואל קוארד. נתזים בלתי פוסקים של הברקות באורך מלא, שהם לא מעזים לקצץ שם באנגליה.
למעשה קוארד כתב מחזות לווסט-אנד. כלומר מחזות שהצלחתם האמנותית נמדדה בהצלחתן הקופתית. מה שבימינו מכנים כתיאטרון מסחרי. אבל כיום המעמד הקנוני של קוארד מקפיץ אותו אל המדף השמור לקלאסיקת התיאטרון האנגלי. שם הוא ניצב בחברה הטובה של שו ושל וויילד, של רבים אחרים מסחריים וקלאסיים כולל אייקבורן וקוני וסטופארד, יורשיו, שפיתחו הלאה את אמנות הבמה באמצעות אמנות הלשון. וכולם בנים טובים לשקספיר, בלי ספק. אבל כשקוארד מוצג בתיאטרון הלאומי זה נראה מלכותי באמת החל בתפאורה הענקית על בימת אולם ליטלטון, דרך התלבושות מעוררות הקנאה, וכלה במשחק המקצועי בגדול של כל צוות השחקנים. אבל מה לעשות כשגם כאן הכל קם ונופל על משחקו של הכוכב התורן, שהוא הפעם אלכס ג`נינגס, שנראה כי לרשותו עומדת רשימת הפרסים היוקרתיים הארוכה ביותר שזכה בהם שחקן אחד, וכמעט בכל תחום שהופיע בו.
הבמאי הוארד דייוויס בנה עבורו סדרה שלמה של הברקות מצבים משעשעים, אפיונים של דמויות הסובבות אותו, קולות ועוד כהנה וכהנה המצאות שתכליתן הברורה להצחיק. והוא יודע איך לעשות את זה כך שגם ההגזמה הדרושה נראית פשוטה וטבעית.
אבל מעבר לכל אלה ההברקות של הבימוי משרתות את אלה של קוארד ואת משחקו של ג`נינגס המתעלה על עצמו מתמונה לתמונה. זה משחק סוחף, שמתייחס לקהל, לנוכחותו ולתגובותיו בדרך כלל רעמי צחוק בריא ומשוחרר. אבל ככל שמדובר במשחק של כוכב, זה בראש ובראשונה משחק של שחקן אמן, וירטואוז מקצועי שלא מוותר לרגע על הדיוק של התנועה, המבע, המחוות הקטנות והגדולות, הטבעיות או התיאטרליות של דמות השחקן-הכוכב שג`נינגס מגלם ועל אפיונייה שנקבעו במהלך החזרות, כולל הדיוק בהתייחסות לקהל, בלי פזילה, בלי הצהרה תראו אותי אני גדול. ובהחלט, כמאמר השיר העממי הידוע הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול!!!.
* הכתבה באדיבות אתר הבמה
לפרטים נוספים על ההצגות:
