קרדיט צילום: דאג דאלגליש.
המהומות של אוקטובר בצרפת לא נחתו משום מקום. לבריטניה יש את רוב המרכיבים. אם גם התוצאה לא תהיה דומה, זה תלוי בשאלות שבווסטמינסטר מעדיפים לא לשאול.
בשבת, 17 באוקטובר, צעדו ברחבי צרפת בין 550 ל-800 אלף בני אדם במחאה על יוקר המחיה. עד רדת הלילה קרס בניין העירייה ההיסטורי בלימוז’ בלהבות, פורעים פרצו ללשכת ראש העיר במרסיי בקריאות “זו המהפכה”, וחנויות יוקרה מבורדו ועד ליל רוקנו עד הסוף. בתוך יומיים נעצרו כמעט 2,400 בני אדם, וכמעט 1,000 שוטרים ואנשי ז’נדרמריה נפצעו. שבוע אחר כך פרסה פריז 70 אלף אנשי כוחות ביטחון ברחקשה לבטל את השאלה שכל קורא בריטי שואל עכשיו: האם זה מגיע לשם?ובות, הזעיקה את הצבא וסגרה את הלובר.
קשה לבטל את השאלה שכל קורא בריטי שואל עכשיו: האם זה מגיע לשם?
איך צרפת הגיעה לכאן
זה התחיל כמו הרבה פעמים בנושא לגיטימי, הפעם בתלמידי בית ספר. בסוף ספטמבר חסמו תלמידים בסן-סן-דני, הפרבר העני שמצפון לפריז, את בתי הספר שלהם במחאה על מחסור במורים וכיתות מתפוררות. “צרפת הבלתי כנועה” של מלנשון אימצה אותם מיד, ואחת מחברות הפרלמנט שלה השוותה את התנועה ל-1968. אחר כך התווספו האפודים הצהובים, זועמים על מחירי הדלק שזינקו בגלל המלחמה במזרח התיכון, אלפי מהגרים , בני מיעוטים ואיגודי העובדים הוסיפו משקל. הארוע יצא משליטה עם מאות פצועים , נזקים לרכוש במאות מיליוני יורו והרגשה של אנרכיה טוטאלית.
מתחת לכל זה עומדת מדינה שכבר לא מסוגלת לממן את עצמה. עלות הגיוס של צרפת לעשר שנים קרובה ל-5%, שיא של 24 שנה, וכלכלנים כבר מזכירים בקול את קרן המטבע הבינלאומית. ואז היו הדגלים. בהפגנה על יוקר המחיה ברפובליקה הצרפתית הונפו, לפי עיתונאי יהודי צרפתי, יותר דגלי פלסטין מדגלי צרפת.
לכל אחד יש אשם
הממשלה, בגיבוי שירותי המודיעין שלה, מאשימה את האולטרה-שמאל. הימין הצרפתי, ואיתו דונלד טראמפ וג’יי די ואנס, מאשים את ההגירה ואת האסלאם; מריון מרשל האשימה את ילדי “צרפת החדשה” של מלנשון בהחרבת המדינה. חוקרים שצוטטו ב”טיימס” טוענים שאיראן פעלה ביעילות דרך קבוצות שמאל קיצוני. היסטוריונים כמו יובל טל רואים בזה מרד מעמדי נגד המדיניות הכלכלית של מקרון.
לכל אחד יש חלק מהאמת. הכלכלה היא הדלק. השמאל הרדיקלי הוא המארגן. הפרברים המנוכרים מספקים את ההמונים, והברית האדומה-ירוקה בין השמאל הרדיקלי לפוליטיקה האסלאמיסטית מספקת את הסיסמאות ואת הדגלים. ומעניין: מרין לה פן, שמובילה בסקרים, נמנעה לגמרי מנושא ההגירה ותקפה דווקא את “צרפת הבלתי כנועה”.
לבריטניה יש את המרכיבים
קודם הכסף. תשואת אג”ח ממשלתי בריטי לעשר שנים נגעה החודש ב-5.5%, הגבוהה ביותר מאז 2007, ותשואת ה-30 שנה עברה את ה-6% לראשונה מאז 1998. שר האוצר ג’ון הילי יציג את התקציב ב-28 באוקטובר כמעט בלי מרחב תמרון.
אחר כך הצעירים. בבריטניה יש כמיליון צעירים בני 18 עד 24 שאינם לומדים, עובדים או נמצאים בהכשרה מקצועית: 13%, בדיוק כמו בצרפת. 60% מהם מעולם לא החזיקו במשרה.
אחר כך הפוליטיקה. ארבעה חברי פרלמנט עצמאים נבחרו לפרלמנט ב-2024 על כרטיס של ״עזה״ במחוזות עם אוכלוסייה מוסלמית גדולה, וכעת הם בברית עם המפלגה החדשה של ג’רמי קורבין. הצעדות הפרו-פלסטיניות הן חלק קבוע מהנוף של לונדון. אנדי ברנהאם אסר על סחר עם ההתנחלויות והחמיר את מגבלות יצוא הנשק, בנימוק שבריטניה תמיד עומדת לצד החלש.
ולבסוף הרחוב. כרזות הקוראות ל”מחאות דור Z” בלונדון, מנצ’סטר ובירמינגהם מופצות בטיקטוק וב-X. ארגון “סטודנטים סוציאליסטים” טוען ל-4,000 נרשמים לשביתת נוער בינלאומית ב-20 בנובמבר, במפורש בסולידריות עם התלמידים בצרפת, וגייס פעילים בצעדה הארצית למען פלסטין החודש. ראינו את זה כבר: ב-2023 אלפי תלמידים בריטים יצאו מבתי הספר למען עזה, אחרי שהמארגנים הבטיחו להורים שהילדים לא ייענשו. המשבר בצרפת התחיל בכיתות. הפעילים בבריטניה שמו לב.
למה זה אולי לא יחצה
יש סיבות טובות לפקפק בפיצוץ בסגנון צרפתי. לציבור הבריטי אין סבלנות להרס לשמו: אחרי סאות’פורט ב-2024 בתי המשפט שלחו פורעים לכלא בתוך ימים, ומפגיני הנגד עלו עליהם בהרבה במספרם. גם המודיעין הבריטי נראה חד יותר. מקרון ולקורנו הודו שהשירותים שלהם כשלו, ואילו משטרת לונדון כבר העריכה שהכרזות בבריטניה נוצרו כנראה בבינה מלאכותית, בלי מארגן מזוהה. ולזעם יש מוצא בקלפי: הלייבור חזר להוביל קלות על רפורם מאז שברנהאם נכנס לתפקיד.
גם לא בטוח שהצרות יגיעו רק משמאל. המהומות האחרונות בבריטניה, בסאות’פורט ומול מלונות מבקשי המקלט, הגיעו מימין.
החולשה האמיתית היא המספרים. באנגליה ובווילס ירד מספר השוטרים זו השנה השנייה ברציפות, וגם הכוח בקו הראשון הצטמצם. משטרת קליבלנד נאלצה להביא 200 שוטרים מבחוץ כדי להתמודד עם הפרות סדר בקיץ האחרון; ב-2024 משטרת מרסיסייד נאלצה לסגת מרחובות שלא הצליחה להחזיק. צרפת יכולה להציב חיילים במרכזי הערים. בבריטניה זו תהיה רעידת אדמה פוליטית, ושתיים או שלוש ערים שבוערות בבת אחת יביאו את המערכת לנקודת שבירה.
הזווית היהודית
עבור יהודי בריטניה כל זה לא תיאורטי. עיתונאית יהודייה צרפתייה ניסחה את זה בפשטות: מה שקורה קודם ליהודים, קורה אחר כך לכל המדינה. לא מפני שהמהומות עוסקות ביהודים, אלא מפני שהתשתית של הרחוב האנטי-ציוני (הצעדות, רשימות התפוצה, הדגלים, הסיסמאות) יכולה להיות מופנית לכל מטרה. מלנשון בנה את המכונה הפוליטית שלו מההפגנות שאחרי 7 באוקטובר. בלונדון, הכרזה ל-20 בנובמבר דורשת כסף למשרות ולחינוך, “לא למלחמה ולכיבוש”. ישראל כבר שזורה לתוך מחאה כה- גורם ליוקר המחיה. במקביל רשם ארגון CST 1,926 אירועים אנטישמיים במחצית הראשונה של 2026, עלייה של 21% והנתון השני בגובהו אי פעם.
ממשלות כנראה מאמינות שוויתורים בנושא ישראל קונים שקט בבית. מקרון הכיר במדינה פלסטינית, כינה את השעיית ההסכם בין האיחוד האירופי לישראל “שאלה לגיטימית” ודוחף לאיסור כלל-אירופי על סחורות מההתנחלויות. הרחוב לקח את הוויתורים ושרף את פריז בכל זאת. ברנהאם מריץ עכשיו את אותו ניסוי. הוא השאיר את “פלסטיין אקשן” מחוץ לחוק, אבל לא בגלל מנהיגות אלה לחץ אמריקאי שהרי הקבוצה תקפה נכס אמריקאי שזה טאבו שלא עוברים עליו , ובכנס המפלגה שלו נערכו מעצרים המוניים. אבל הכיוון ברור, והלקח מפריז הוא שפיוס לא קונה שקט. הוא מלמד שלחץ עובד.
אם בריטניה תתפרץ, היהודים בה יספגו משני הכיוונים: מהשמאל האנטי-ציוני ובעלי בריתו האסלאמיסטים, ומימין קיצוני שבילה את סוף השבוע הצרפתי בהאשמת המוסד.
השורה התחתונה
לא יהיה פיצוץ לאומי בסדר גודל צרפתי בסתיו הזה. התלקחויות מקומיות סביב התקציב וסביב 20 בנובמבר הן אפשריות, והן עלולות להגיע משני האגפים. אבל זה לא חשבון שהגיע לפירעון, אלה בבריטניה הוא מצטבר מאז אוקטובר 2023. צרפת רק הראתה מה קורה כשהוא בא לפרעון.
