ב-28 בנובמבר 2024, התקיים באוקספורד יוניון דיון שנוי במחלוקת תחת הכותרת: “בית זה מאמין שישראל היא מדינת אפרטהייד האחראית לרצח עם”. הדיון, שהתקיים באווירה מתוחה, עורר סערה ציבורית רחבה.
הנושא הרגיש והטעון גרם לעימותים מילוליים בין המשתתפים, והוביל להפגנות מחוץ לבניין. האירוע התקיים תחת אבטחה הדוקה, אך למרות זאת, נרשמו התפרצויות וצעקות במהלך הדיון.
האוקספורד יוניון, שנוסד בשנת 1823, נחשב לאחד המוסדות האינטלקטואליים היוקרתיים בעולם. במשך כמעט שתי מאות, שימש המוסד במה לדיונים מעמיקים, עיצב דעות והשפיע על מנהיגים רבים. עם זאת, בשנים האחרונות, היוניון מתמודד עם אתגרים המעמידים במבחן את מחויבותו לחופש הביטוי, במיוחד כאשר עולות שאלות על הגבול בין חירות הדיבור לאחריות מוסרית.
המתח בין חופש הביטוי למניעת הפצת שנאה
הדיון הזה עורר שאלות נוקבות בנוגע למתח שבין חופש הביטוי למניעת הפצת שנאה. האם בשם עקרון החירות, ניתן לאפשר העלאת טענות כה קיצוניות ומפלגות? המתח הזה אינו ייחודי ליוניון, אלא משקף דילמות עולמיות המתעוררות במוסדות אינטלקטואליים ואקדמיים רבים.
“רק מיעוט קטן מהקהל הרים את ידו כשנשאל האם היו מדווחים על תוכניות חמאס למתקפה – רגע מדאיג שחושף את עומק ההטיה.”
אירועי הדיון כללו מספר רגעים מעוררי מחלוקת: מאבטחים הוצבו בעיקר לצד הדוברים שתמכו בישראל, מה שיצר תחושת חוסר איזון. במהלך הדיון, קריאות גנאי והפרעות חזרו שוב ושוב, במיוחד נגד דוברים פרו-ישראלים.
הרגע הדרמטי ביותר נרשם כאשר מוסאב חסן יוסף, דובר בצד שהתנגד להחלטה, שאל את הקהל האם היו מדווחים על כוונות חמאס למתקפת ה-7 באוקטובר לו ידעו עליהן מראש. רוב מוחלט בקהל נותר דומם – רגע שהדהד שאלות קשות על ערכים מוסריים ועל הנטייה הטבועה בקהל לנרמל עמדות קיצוניות.
גם הרטוריקה וגם הרכב הדוברים עוררו תהיות
גם הרטוריקה של הדוברים השאירה חותם. מיקו פלד, אחד הדוברים שתמך בהחלטה, התבטא על מתקפת ה-7 באוקטובר כעל “מעשי גבורה”, אמירה שגררה בדיקה משטרתית בבריטניה. ההנהלה ניסתה לטשטש את האירוע באמצעות עריכת ההקלטות, אך פעולה זו רק העמיקה את התחושה שהיוניון כשל בשמירה על איזון ובשיקוף הדיון הציבורי בצורה הוגנת.
מעבר לרטוריקה, הרכב הדוברים עצמו עורר תהיות: בעוד שדוברים יהודים תמכו בהחלטה, הדוברים הערבים התנגדו לה. היפוך זה, שעלה בניגוד לציפיות, חשף כיצד פוליטיקה של זהויות שולטת בזירה הדיונית. במקום לאפשר דיון רעיוני ענייני, הדגש עבר לאלמנטים של לאום, זהות אישית ואידיאולוגיה, מה שהפך את היוניון לזירה של מאבקים זהותיים.
“1933: המלך והמדינה. 2024: ישראל ואפרטהייד. האם האוקספורד יוניון איבד את דרכו בשיח הציבורי?”
השוואות בין האירועים של 2024 לדיון משנת 1933 אינן מקריות, שכן שני המקרים התרחשו בתקופות של מתח פוליטי וחברתי קיצוני. בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון וביסוס כוחה של המפלגה הנאצית, עמד העולם על סף עימות עם אידיאולוגיה פשיסטית מאיימת, והאוקספורד יוניון, בתגובה, קיבל את ההחלטה השנויה במחלוקת “בית זה לא יילחם למען המלך והמדינה”.
החלטה זו, שנתפסה כפייסנית ופוגעת בערכים הפטריוטיים של בריטניה, זעזעה רבים והובילה לביקורת נוקבת על ניתוקו של המוסד מערכים לאומיים רחבים יותר. כיום, בשנת 2024, דיון תחת הכותרת “ישראל היא מדינת אפרטהייד האחראית לרצח עם” שוב מציב את היוניון בעין הסערה, עם האשמות כי בשם חופש הביטוי הוא נותן במה לקיצוניות ומרחיק עצמו מערכים מוסריים אוניברסליים.
משבר רחב יותר במוסדות ליברליים
הסערה הנוכחית, כמו ב-1933, מעלה שאלות נוקבות על יכולתו של היוניון להישאר נאמן לערכיו תוך התמודדות עם מציאות פוליטית וחברתית מקוטבת. מעבר לכך, היא משקפת משבר רחב יותר שמתחולל במוסדות ליברליים ברחבי העולם, המנסים לאזן בין מתן חירות דיבור לבין הצורך למנוע שיח מפלג ומסית. הקריאה לרפורמות גוברת, אך האתגר המרכזי נותר בעינו: האם יצליח היוניון לשמור על מעמדו כמגדלור של חופש הביטוי במאה ה-21?