“אין ישראלי בעולם שלא חושב שהחיים שלו עברו טלטלה בעקבות ה־7 באוקטובר. כולנו מרגישים שאנחנו עדיין חיים את החוויה הזאת” אומרת ציפי חוטובלי בראיון לעלונדון. “הייתי בארץ כשפרצה המלחמה, בביקור לסוכות. בשביל הילדות שלי (בנות 7, 10 ו־5) זו הייתה הפעם הראשונה שהן שמעו אזעקות, והפעם הראשונה שהן נכנסו לממ”ד. הבאתי אותן מאוד צעירות ללונדון, לפני שלוש וחצי שנים, ואני יכולה להגיד לך שהפחד היה מאוד גדול. התחושה הייתה שמדינת ישראל נכנסת למלחמה, והן לא מכירות את המציאות הזאת, של המלחמה”. ציפי מספרת שארבעת אחיה משרתים כחיילים וכקצינים קרביים, ושניים מהם גויסו באותו היום. “המעורבות שלנו הייתה מההתחלה גם מאוד אישית”.
מתחילת המלחמה, היא מספרת, הייתה הרבה על הקו – מלווה את כל הצמרת הבריטית בביקוריה, כמעט כל שבוע (ביניהם שר ההגנה, יו”ר הפרלמנט). רישי סונאק רה”מ הבריטי, היה מהמנהיגים הראשונים שהגיעו. בשגרירות התעקשו, היא מספרת, שהם לא יסתפקו בביקור בירושלים או בתל אביב, אלא שירדו דרומה ויבקרו בכפר עזה ובארי. שייפגשו עם משפחות חטופים. כך הביקורים קיבלו מימד מאוד מאוד אישי. “זה היה ביקור שנצרב”, היא אומרת.
האם לדעתך המאורעות הללו לא נדחקו הצידה, היום כשהביקורת על ישראל מאז שהתחילה המלחמה ממשיכה וגוברת? “קודם כל, אני חושבת שמי שמכיר את הקהילה הבינלאומית לא צריך להיות מופתע ממה שקורה. כי בעצם כמעט תמיד ישראל מקבלת אהדה בתחילת מערכות צבאיות, ואחר כך מהר מאוד זה מתהפך. הסימפתיה עוברת למי שנתפסים האנדרדוג – שאלה הפלסטינים. אני חושבת שדווקא במלחמה הזאת ישראל קיבלה אורך נשימה אדיר. אני יכולה להגיד לך שכל המבצעים הצבאיים שישראל הכירה לא נמשכו יותר מחודש. ועכשיו אנחנו מדברות על 6 חודשים של לחימה אינטנסיבית. במציאות שבה מדינת ישראל נלחמת בארגון טרור אכזרי, שכולו נמצא בתוך האוכלוסייה האזרחית, בעיניי זה מדהים שקיבלנו כזאת תמיכה בינלאומית, שנשחקה רק בחודש האחרון.”
וזה לא בכדי, היא אומרת. מתחילת המלחמה התמקדו בשגרירות בשתי משימות; הראשונה, לא להוריד את נושא החטופים מסדר היום. לפחות עשר משלחות של משפחות חטופים, וחטופים משוחררים הגיעו לכאן מתחילת המלחמה. “כמעט אין שבוע שלא מתארחת כאן משפחה או קבוצת משפחות עם סיפורים קורעי לב”, היא נזכרת. “אם תשאלי אותי מה היה הרגע הקשה ביותר שאיתו התמודדתי, זה היה הרגע בו דיברתי עם הורים של חיילות שנחטפו לעזה בזמן שהם יודעים שהן בחיים, ויודעים שהן עוברות התעללות קשה מאד. כאישה, אני יכולה להגיד לך שאחר כך בכיתי הרבה.”
“כולנו מרגישים זעזוע פנימי מאוד עמוק מהעובדה שאנחנו יודעים כמה קשה הסיטואציה שמדינת ישראל נמצאת בה.” המשימה הנוספת בה עוסקת השגרירות בעבודה מאוד אינטנסיבית היא לשמר את הלגיטימציה. “בעקבות הפגיעה בעובדי הסיוע, שביניהם היו שלושה אזרחים בריטים, נהיה לחץ מטורף מצד האופוזיציה פה, וגם של התקשורת הבריטית, לגרום לבריטניה להטיל אמברגו נשק על ישראל. אנחנו בשגרירות עושים מאמצים עילאיים – ומצליחים למנוע זאת.”
אחד הכלים בהם השגרירות השתמשה, הוא הקרנות רבות בפני עיתונאים ובכירים של אותו סרט קשה שהפיק דובר צה”ל, לאחר שערך צילומים של החמאס עצמו. “הסרט גרם להרבה בריטים לבכות,” היא מספרת. “אחד העיתונאים אמר לי שהוא כתב צבאי, וכל חייו סיקר הרבה מאוד זירות קרב, אבל דבר כזה הוא לא ראה… באירוע אחר שאליו הזמנו את כל חברי הפרלמנט, הצגנו את האלימות נגד נשים והטרור המיני של חמאס. אני חושבת שאיש בקהל לא נשאר אדיש לטראומה הלאומית העצומה שישראל עברה ב־7 באוקטובר.”
ולמרות זאת, בכל שבת מאז אוקטובר, נערכות במרכז לונדון ובמקומות אחרים הפגנות של מאות אלפי בני אדם, שקוראים בגנות ישראל – והמשטרה מאפשרת זאת. מה אתם עושים נגד זה? “תראי, האירועים שנצרבו בתודעה של כולנו היו הקרנת הסיסמה ‘פרום דה ריבר טו דה סי’ על הביג בן, והאיומים על חברי הפרלמנט הבריטי לא להצביע בעד ישראל בדיון שהתקיים בנושא הפסקת האש. רישי סונאק כינס אז מסיבת עיתונאים בסופ”ש, שזה חריג, ואני חושבת שהם הבינו שגורמי קיצון משתמשים בישראל, ובכך מאיימים על הבריטים לממש את הערכים שלהם. “מצד שני, העיתונאי דאגלס מארי, שביקר עשרות פעמים בארץ ונחשב ‘ידיד ישראל’ מאז המלחמה, שהה בארץ מספר חודשים וחרש אותה מצפון לדרום. הוא לא מפסיק לדבר על החשיבות של מדינת ישראל – וכמוהו עוד רבים. הם רואים דרכנו את הבעיות של בריטניה, ומבינים שאם לא נילחם בטרור האיסלמיסטי הקיצוני, נמצא את עצמנו במצב שבו הדמוקרטיות יקרסו בגלל איום פנימי.”
הקהילה בצל האנטישמיות הגואה
מה לגבי נושא האנטישמיות? “לממשלה כאן יש תפקיד להגן על היהודים, אך למרות זאת כמו בהרבה מדינות אחרות בעולם – יהודי בריטניה מרגישים מאוד מאוימים. אישית, אנחנו מאוד מעורבים פה בקהילה היהודית. הילדות שלי בבית ספר יהודי, ובחודש האחרון נאסר עלינו ללכת לבית כנסת בגלל איומים. בחצי השנה האחרונה, בכל ערב שבת יש הפגנה פרו־פלסטינית על השער של הבית שלי, ורק לאחרונה המשטרה התחילה להוציא צווים נגד זה. כשהתחילו ההפגנות הבנות שלי ראו את הבית מוקף בדגלי פלסטין – והן בכו. זו פעם ראשונה שאני שומעת הרבה יהודים מדברים על עלייה לארץ, והם אומרים שאם המצב יימשך ככה, הם לא ירגישו בנוח להמשיך לחיות פה.”
זה בעיקר בלונדון, או שגם בקהילות יהודיות במקומות אחרים? “במנצ’סטר המצב דומה, וקרה מקרה מזעזע לזוג שליחים שעובדים בקמפוס של לידס כחלק מפרויקט של יונייטד בקהילה (של משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות ע.ק.). הבחור שירת בעזה, וכשחזר קיבל איומי רצח ואונס על אשתו והילדים שלו. היום הוא מסתובב עם אבטחה. לפני שבועיים פגשתי את שרת החינוך הבריטית, ג’יליאן קיגן, והיא מספרת שמה שקורה בקמפוסים מתחיל עכשיו גם בבתי הספר.”
ומה היא אומרת שהם עושים בנידון? “צריך להבין, גם בריטניה הולכת לבחירות עוד מעט, ולא ברור בכלל איך הדברים ייראו אחרי הבחירות. הממשלה הנוכחית מבינה את גודל הסכנה. הם התחילו להוביל מהלך שבו כל מיני גורמים רדיקליים, שבעבר יכלו לעבוד עם הממשלה, לא יקבלו מימון – זוהי תחילתו של מאבק בקיצוניות. אחד ההישגים הגדולים בתקופה הזו היה כשהפרלמנט העביר חוק נגד ה־BDS, שאומר שגם לגורם פרטי, כולל לרשות מקומית, אין סמכות לקרוא לחרם על ישראל.”
מה יש לך לספר לנו על האתגר התקשורתי? “בשלושת החודשים הראשונים התראיינתי בלי הפסקה לכל כלי התקשורת פה, במיוחד כדי למנוע הפצה של דיסאינפורמציה. היינו צריכים להיות שם בשביל לומר את האמת. מאז שצה”ל הוציא את רוב הכוחות מרצועת עזה, הסוגיות הן כבר לא סוגיות של הרג חפים מפשע. הסוגיות הן יותר של מצב הומניטרי. בעצם העולם רוצה שישראל תפתח את שערי הסיוע, ולגבי זה באמת מתנהל דיאלוג מאוד אינטנסיבי. חשוב לי להגיד, שבתקופה הזו, שבה לא רואים אותי על המסך, מתקיימת עבודה אינטנסיבית שלנו בתדרוך כל המערכות הגדולות של העיתונים – אנחנו מספקים להם מרואיינים וגם אנשים אחרים, שכותבים בעד ישראל. זה מתאפשר בזכות התדרוכים של השגרירות, ולפעמים אנשים חושבים שאם אתה מתראיין זה אומר שזאת העבודה התקשורתית המרכזית, אבל זה לא ככה. יש כאן מנגנון שלם שעובד על בסיס יומיומי. השגרירות עובדת מול כל העיתונים, ולראיה כמות השערים שעסקו בישראל ובחטופים בעיתונים שבעבר לא עסקו כלל בישראל – כמו הסאן והדיילי מייל. אלה באמת הישגים מדהימים בזכות העבודה המסורה של הדוברת אורלי גולדשמידט והצוות שלה.”
איך את חושבת שישראלים יכולים לתרום לאותם מאבקים שציינת קודם? “קודם כל אני רואה את המיצגים, המחאות והעצרות – מיצגים כמו המנהרות של חמאס, או העגלות הנטושות בתחילת המלחמה. בלי חברי הקהילה הישראלית כל זה לא היה קורה. וקיים גם מאבק ברשתות החברתיות ובמקומות העבודה, שם כל אחד יכול להשמיע את קולו.”
עם העיניים לעתיד
ישראל חוגגת עצמאות. איך את רואה את מה שקורה בארץ? לקראת יום הולדתה ה־76 של מדינת ישראל, היא מסכמת, יש לנו עדיין אתגרים רבים. “עדיין לא הסדרנו את חזית הצפון, ועדיין לא נמצא פתרון למשפחות עקורות מהצפון ומהדרום, אך יש לנו עם נפלא וגבורה יוצאת דופן. אני מצטטת את דאגלס מארי, שבעיניי הוא אחד הגיבורים במלחמה הזו. כששאלו אותו איך הוא רואה את העתיד של ישראל, הוא ענה: The future is bright and glorious. הסיבה לכך היא, שכששואלים בריטים ואמריקאים כמה הם מוכנים להילחם אם תהיה פלישה למדינה שלהם, לדבריו רק 50% מהצעירים מוכנים בכלל להיכנס למצב מלחמה. אחרים היו מעדיפים להגר למדינה אחרת. כשהוא רואה את הישראלים מתגייסים, עם כאלה תעצומות נפש ורוח לחימה, הוא מבהיר שזו מדינה שיש לה עתיד. כך שלמרות המלחמה הקשה הזאת, שגרמה לכולנו להרבה רגעים קשים, אני מאוד מאמינה בעם שלי. אני חושבת שיש לנו באמת עם מיוחד במינו. וצריך לשאוב מזה אופטימיות.”
ומה לגבי כל המחלוקות הפנימיות? “זה באמת כבר תלוי בנו. כלומר, אנחנו צריכים להבין שהמשותף רב על המפריד, שאנחנו באמת יכולים לבנות יחד משהו גדול למרות הפערים. אני חושבת שבמדינת ישראל עם השנים הפערים הצטמצמו, לא התרחבו. כשהייתי בתיכון היו כאן ויכוחים על אוסלו ועל מדינה פלסטינית. היום 80% מהישראלים מבינים שאין היתכנות אמיתית למדינה פלסטינית. הם מבינים שהאויב שולל את עצם קיומה של מדינת ישראל. כשמדברים על איומים עצומים כמו איראן, זו בטח לא סוגיה של ימין ושמאל. ולכן אני חושבת שניסיונות לפלג את עצמנו – הם פשוט מיותרים.”
ושאלה אחרונה. איך זה לעבוד בשגרירות שבה הצוות הדיפלומטי הדומיננטי נשי? “שאלה נהדרת. אני מאוד גאה בזה. אני חושבת שזה נפלא ושאנחנו שגרירות דגל בתחום הדיפלומטיות. בעצם עכשיו שאורן הסגן שלי עזב, והתמנתה דניאלה הנהדרת להיות הציר בשגרירות, אנחנו שגרירות כמעט לגמרי על טהרת המין הנשי, לפחות בצמרת הדיפלומטית. זה מרבה שלום בית. יש הרבה כבוד הדדי, ואני מאוד גאה בדיפלומטיות שלנו.”
