זה הזמן להיזכר בדניס ביילי. דניס מי? דניס לינקולן ביילי, אולי אחד החלוצים הנשכחים ביותר בתולדות הליגה האנגלית הבכירה, אבל בכל זאת איש הקשר המרכזי שלנו החודש בין לונדון למנצ’סטר ולליברפול, בין האפרוריות היחסית בבירה, לדימיון הסוחף – בכל מה שקשור לספורט הפופולארי בתבל – בלנקשייר ובמרסיסייד.
כן, בימים בהם ליברפול מביסה את מנצ’סטר יונייטד 1-4 באולד טראפורד, ארבעה ימים אחרי שהיא דורסת, רומסת ומועכת את ריאל מדריד 0-4 באנפילד, מה כבר נשאר לאזובי הקיר בלונדון? לקוות שצ’לסי וארסנל ימשיכו לייצג אותם בכבוד בליגת האלופות, ולהתרפק על קורטוב של נוסטלגיה, כלומר על 15 דקות התהילה של דניס ביילי.
ביילי בן 43 כיום, אבל לפני 17 שנים, ביום הראשון של 1992, במדי קווינס פארק ריינג’רס הלונדונית, הוא ניצח את מנצ’סטר יונייטד 1-4 באולד טראפורד, תוך שהוא כובש שלושער.
כן, כן, ביילי מי, החלוץ הצבעוני של ק.פ.ר הצנועה, הכניע את השדים האדומים על מגרשם ונכנס להיסטוריה. מאז ועד היום לא הבקיע איש בליגה או בגביע שלושער נגד יונייטד בביתה. את ה-feat הזה איש כבר לא ייקח מהחלוץ שנולד בלאמבת’, שיחק בווטפורד, פולהאם וצ’רלטון אתלטיק, ואשר שלושת שעריו על כר הדשא הנוצץ של טראפורד קשישא היוו 30 אחוז מסך כיבושיו בכל הקריירה בלופטוס רואד – 40 משחקים, 10 שערים. גלורי גלורי הללויה.
ועכשיו, כאשר ביילי קוטף את המגיע לו, ואנחנו מכניסים את לונדון בדלת האחורית
למסיבה הבאמת-לא-שלה-הזו, אפשר להתרכז במה שהתרחש במנצ’סטר בשבת באמצע מרץ, לברך את ליברפול על הניצחון, ולפסוק: ליברפול בהחלט יכולה להתגאות על היום החלומי שלה בתיאטרון החלומות, אבל היא לא יכולה לחגוג.
אין כלל ספק שהארבע-אחת של האדומים נגד השדים האדומים
ב-2009 ייכנס לדפי הזהב של ההיסטוריה. סביר אפילו שנכדים ונינים של אוהדי ליברפול של היום יתרפקו על התוצאה הזו, יעבירו מיד ליד תצלומים, קלטות ולינקים ליוטיוב ולמי יודע איזו רשת אחרת. קשה להאמין שהם יוכלו לחוות בעצמם תוצאה דומה, השלמת דאבל על השדים האדומים בליגה, ושבוע אירופי ואנגלי כה מסעיר – והכל בחבילה אחת.
אבל ליברפול לא יכולה לשלוף את פקקי השמפניה מנצרם, כי כמו שהדגיש המנג’ר שלה, רפא בניטס, שבוע אחד לא מבשר את בוא האביב. למעשה, מה שבניטס אמר הוא ששבועות טובים הם אלו בהם זוכים בתארים, ולכן המבחן של ליברפול הוא לא בהעפלה לשמינית גמר האלופות ובצמצום הפער בפסגת הפרמיירליג, אלא במה שממתין מעבר לפינה, בהמשך המסלול הזה.
ולצערה הרב של ליברפול, בשבועות הקרובים היא לא תעקוף את מנצ’סטר יונייטד בדרך אל כתר הפרמיירליג. התיקון הנדרש מקבוצה ששמטה נקודות ביתיות קריטיות נגד נמושות יחסיות כמו האל סיטי, סטוק סיטי, ווסטהאם, פולהאם ועוד, הוא הרבה יותר מ-90 דקות אדירות ונדירות אצל השכנה היוקרתית פעם ב-70 שנה (הרביעייה הליברפולית הייתה הראשונה שלה נגד יונייטד מאז 1936).
הסיבה העיקרית שליברפול כה הבריקה החודש, היא גם ההסבר לגוון החיוור שלה. אל תאמינו לכל אלו שמוסיפים את הכדורגל לתחומי המדע המדויק, ולפיכך ינסו לשכנע אתכם בלהט יוקד כי שורשי ה-1-4 נעוצים במיומנות טאקטית של בניטס לעומת טעויות טירוניות של סר אלכס פרגוסון. בולשיט. פתרון החידה באולד טראפורד מצוי ביכולת אישית ואנושית: פרננדו טורס וסטיבן ג’רארד היו במיטבם, קרובים למיצוי הפוטנציאל העתיר שלהם, בעוד כמעט כל כוכבי האלופה שמולם סבלו מיום off, או בתרגום פרטי לשפתנו אני מכנה אותו יום עוף. הלך הבשר – נותרה יונייטד מכובסת, דלת שומן וקלוריות.
גם נגד ריאל מדריד בגומלין באנפילד עשתה האינדיבידואליות הזוהרת של הסקורר הספרדי והקפטן האנגלי את ההבדל המשמעותי. אבל הבעיה של ליברפול היא שהצמד הפנטסטי הזה שלה לא מסוגל להישאר לאורך זמן באולימפוס הזה, בספירות הללו, בקירבה למושלמות, בכשירות הגופנית והמנטאלית. זה לא אנושי, בדיוק באותה מידה שלא היה אנושי עבור נמניה וידיץ’ לסיים עונה כבירה בלי איזו תקלה, ועבור יונייטד להמשיך ולדהור אל שלושה, ארבעה או חמישה תארים ללא תקר קטן פה ושם.
יתרה מזאת: אפילו אם איכשהו תמשיך ליברפול לקבל את ג’רארד וטורס ביכולת מרקיעת השחקים הזו, היא תגלה שהיא דווקא עשתה למנצ’סטר יונייטד יותר תועלת מנזק. התבוסה אמנם טילטלה את האלופים, אבל היא ניערה אותם. היא תסייע לסר אלכס ולחניכיו במישור הפסיכולוגי החשוב כל כך במיוחד לקראת היישורת האחרונה של העונה. בעזרת מהלומת ה-1-4 ישילו מעתה שחקני מנצ’סטר יונייטד כל בדל שאננות שיכול היה אולי לאיים על הריצה המטורפת שלהם ליעד.
ומכיוון שלשדים האדומים, מה לעשות, עדיין יש יתרון בנקודות בטבלה ובנקודות זכות – סגל מוכשר, עמוק ועקבי יותר מאשר לאדומים באנפילד – הרי שבסופו של יום, כתר האליפות שיונח על ראשם במאי, יהיה זה שישכיח מהם את היום המר והנמהר של מרץ.
