גיא מרוז:
יכול להיות שאם חס וחלילה השמאל ינצח, מדינת ישראל עלולה להיות מדינת כל אזרחיה. כלומר, גם אל הערבים יתייחסו באופן שוויוני, למשל. איזה אסון. ויש לנו גם מבקר מדינה חדש שעונה לשם מתניהו. רצו למצוא מישהו שממש קוראים לו נתניהו, אבל זה הכי קרוב שמצאו. והוא לא נח לרגע. הוא מתכוון להפוך עולמות כדי שראש הממשלה יוכל לעבוד בשקט. כלומר, כל ההצקות, החקירות ושאר השטויות האלה מסביב – מבקר המדינה עובד קשה כדי שכל הרעשים האלה יופסקו.
הקומיקאית נועם שוסטר-אליאסי:
ואז הגיע המייל מאוניברסיטת הרווארד. הם כתבו שהם מחפשים לתוכנית חדשה יוצרים מהמזרח התיכון שיבואו לאוניברסיטה כדי לעבוד על פרויקטים מיוחדים. חשבתי שצוחקים איתי, כי מה הרווארד? אני עושה סטנד־אפ! הצעתי להם שאגיע לאוניברסיטה בשביל לכתוב מופע חדש בשם “דו־קיום בתחת שלי”.
המחזאית מאיה ערד יסעור:
מצאתי את עצמי בפרמיירות בין שחקני תיאטרון, במאים ועיתונאים, נוסעת לפסטיבלים ברחבי אירופה, קוראת על ההצגות שהייתי הדרמטורגית שלהן בעיתונים, ומצד שני מאבדת ביטחון כשאני קונה חלב בסופרמרקט.
מומחית היין אורית גרינבוים-לירון:
יין הוא לא האסוציאציה הראשונה בהקשר לבנוני, אבל היא אכן מדינת יין ידועה ומוערכת בעולם, במיוחד באנגליה. הלבנונים הנוצרים מתגאים בהיסטוריה ארוכת השנים של ייצור יין, עוד בימי הפיניקים והפצתם בעולם הקדום.
הזמר גילי יאלו:
חלק מהטקסטים שאני כותב הם חברתיים־מחאתיים, חלק יותר אישיים – דברים שאני עובר, או למשל תפילה להחלמה של חבר שהיה במצב בריאותי קשה. כואב לי שבבתי ספר בשיעורי היסטוריה מדברים על כל העליות, רק לא על האתיופים.
הסקסופוניסט לי תומפסון מלהקת ״מדנס״:
מה שקרה היה שהחלאות הפשיסטיות האלה ראו שאנחנו מצליחים ושיש לנו קהל צעיר וחם, והחליטו לתפוס עלינו טרמפ. באחת ההופעות שלנו בלונדון, התברר לנו שאיזה סקינהד (מכנופיית מגולחי הראש) עומד בכניסה לאולם ומחלק לנכנסים חוברות תעמולה ניאו־נאציות. ברגע הראשון, רציתי לצאת החוצה ולפוצץ לו את הפרצוף.
