בפרסומת של חברת רכב יפנית גדולה שיצאה לאחרונה לאקרני הטלוויזיה, נראים שני אחים צעירים כשהם יוצאים מאיצטדיון כדורגל מפואר ומתווכחים בקולי קולות. אנחנו זבל, ובכל זאת ניצחנו אתכם, מתריס הילד בחולצה הכחולה באחיו הלבוש בצבעי האדום הבוהק של קבוצתו האהודה. ההקנטות ההדדיות נקטעות רק כאשר השניים נכנסים למכונית המשפחתית החדשה של הוריהם, ושוקעים במושב האחורי המרווח. אז נופל עליהם רוגע אולימפי. הנאצות מתחדשות כמובן ברגע שהם יוצאים מהרכב.
המסר השיווקי של הפרסומת ברור. אבל העובדה שמשרד יחסי הציבור של יצואנית הרכב היפנית הגדולה בחר בתפאורה ודימויים של עולם הכדורגל כלל וכלל איננה מובנת מאליה. אדרבא, היא מהווה סוג של תקדים. הכדורגל הוא אולי הספורט הפופולרי בתבל, אבל מפרסמים ובעלי עסקים חובקי עולם ועניין לא ממש ששו להשתמש בו לצרכיהם. אחרי הכל, הם סברו, מדובר בזיקה ייחודית, עם קהל יעד ממוקד ונישתי. חיבור עם זירת הכדורגל, לטעמם, מונע מהמסר להגיע לפלח חשוב ומכריע של האוכלוסיה. פרסום של מוצר בעל אפיל משפחתי, אוניברסלי, זקוק לתפאורה הרבה יותר מוכרת וקונסנזואלית מאשר מגרש כדורגל.
לא עוד. התפיסה הזאת עברה בשנים האחרונות מטמורפוזה. השינוי הוא כמובן תוצר לוואי של מתיחת הפנים שעבר המשחק עצמו, שהמריא למחוזות חדשים לגמרי. זה ארע אמנם בכל רחבי אירופה, אבל אנגליה אוחזת בחלק הארי של הסיבה לשינוי: הכסף הגדול שחדר לכדורגל, הכוכבים הנובו-רישים שלפתע קיבלו מעמד של אייקונים וסלבס בדומה לעמיתיהם מתעשיית השואו ביזנס הנוצצת, כניסת אילי ההון והאוליגרכים לשוק, והעובדה שבגלל אנשים כמו רומן אברמוביץ’ ומלקולם גלייזר המשחק המרתק הזה גלש בכמויות מסחריות מעמודי הספורט אל עמודי החדשות והכלכלה כל אלו שידרגו לפתע את הכדורגל לדרגת אופיום להמונים, כולל כל ההמונים.
אבל ההוכחה לתמורה נמצאת לא רק בפרסומות ובטלוויזיה (לדוגמא: ‘נשות הכדורגלנים’ באנגליה, ‘האלופה’ בישראל). היא חלחלה לאחרונה בעיקר לקולנוע. מי שמבלה הרבה מעיתותיו מול מסך הכסף, חייב היה לשים לב לכך שהכדורגל הפך בחודשים האחרונים לחלק אינטגרלי בשולי הרבה מאוד תסריטים ועלילות. מין בון טון חדש שכזה: לא חשוב על מה הסרט שלנו, בואו נוסיף לו איזה נדבך כדורגלני, נפזר טקסט מגרשי, נבזוק קצת תפאורה איצטדיונית ונשביח את מוצרנו.
ייתכן שניק הורנבי (בתמונה) אחראי גם לתהליך הזה. הרי FEVER PITCH (‘אהבה על הדשא’) שלו משנות ה-90 היה יצירת מופת ספרותית וקולנועית כאחת, שהכניסה את הכדורגל לכל בית, ובעיקר העניקה לגיטימציה לתשוקה המטורפת וההזויה של רבים מאיתנו למשחק הזה. כמובן שגם ההצלחה הפנומנלית (יחסית) של הספר והסרט עשתה את שלה. אבל בעשור שמאז יציאת הסרט לאקרנים, לא היו לנו יותר מדי לילות מייקל תומאס קולנועיים, אם לשאול את המטאפורה מהורנבי עצמו. סרטי הכדורגל הבולטים שנעשו מאז היו בעיקר הפסבדו-דוקומנטריים: FOOTBALL FACTORY על אוהדי מילוול, GREEN STREET HOOLIGANS על ימי החבורות האלימות של אפטון פארק, ביתה של ווסטהאם, ו’מייק באסט, מנג’ר אנגליה’, קומדיה השייכת לז’אנר המוקומנטרי. ברמה העלילתית קיבלנו את ‘GOAL’ ואת הסיקוול שלו יותר פנטזיה בנוסח אבנר כרמלי והספורטאים הצעירים (בעט אלון בעט וכד’) המיועדת לגילאים הרכים, וגם אותם ככל הנראה הביכה.
אבל בחודשים האחרונים הטרנד הוא כאמור שונה: סרטי דרמה, פעולה, מתח ואהבה השמחים לשזור בעלילתם מרכיב פוטבולי כובש. בישראל, למשל, עלה בחודש שעבר למסכים ‘וסרמיל’, סרט העוסק בגורלם של שלושה נערים מתפוצות שונות. זהו לא סרט כדורגל גרידא, אבל יוצריו בחרו לקרוא לו עש מגרשה של הפועל באר שבע מהליגה הלאומית. זו החלטה אמיצה ויוצאת דופן, שהתקבלה רק בזכות המקום שכבש לאחרונה הספורט בתודעה הכללית.
אך, כאמור, המגמה היא לא נחלתה הבלעדית של תעשיית ארץ הקודש. אדרבא, הנה שלוש דוגמאות מהחודשיים האחרונים בלבד, המסמלות את פריחת הדימוי הכדורגלני גם באילינג סטודיוס וגם בהוליווד. RENDITION (בישראל קראו לו ‘חקירה מעבר לקווים’), למשל, הוא סרט אקשן אמריקני על טרור והשלכותיו הגלובליות. והנה, באחד משיאי הדרמה, בוחר הגיבור האמריקני (!) לפענח תעלומה מסוימת בעזרת מידע על… מונדיאל 1990 באיטליה.
EASTERN PROMISES (‘סימנים של כבוד’ בעברית) הוא סרט מתח מעולה של הבמאי האמריקני סטיבן קרוננברג. העלילה מתרחשת בלונדון בת זמננו ועוסקת בפעילות המאפיה הרוסית בבירה הבריטית. אבל לא רק שסצינה שלמה ומהותית בסרט מתרחשת בפאתי איצטדיון (צ’לסי, אלא מה) אחרי משחק, אלא שכמה מהדיאלוגים לא חוסכים בהדגשים על חשיבותו של הספורט בחיי הנפשות הפועלות.
בסרט ACROSS THE UNIVERSE (‘מעבר ליקום’), הפקה אמריקאית-בריטית המבוססת על שירי הביטלס, מסתנן הכדורגל למסך רק דרך ליברפול, העיר ממנה יוצא גיבורנו למסעו המטלטל. אבל גם הבמאית והיוצרת האמריקאית יודעת היטב מהיכן מגיעה התשוקה המרסיסיידית, ובוחרת בקלוז-אפ רציני על השלט THIS IS ANFIELD לפני שהיא מרשה לעצמה להמשיך בדרך הארוכה והמתפתלת של התסריט.
גם טיימור נחשפה איפוא למהפך: ממוקצה מחמת מיאוס (22 משוגעים הרודפים אחרי כדור) נלחם הכדורגל על תדמיתו ולאחרונה רכש לעצמו מקום חשוב, מוכר ולגיטימי בכל רבדי החברה והתרבות. לכן בסרט הזה עוד נהיה כנראה פעמים רבות.
