השבוע לפני 92 שנה הצהירה ממשלת בריטניה במכתב ששלחה ללורד רוטשילד על כך שתתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ההצהרה, שנחתמה בידי שר החוץ הבריטי הלורד ארתור ג’יימס בלפור, מוכרת יותר בשמה הפופולארי ‘הצהרת בלפור’, על שם מי שחתם עליה. את ההצהרה שלחה ממשלת אנגליה בערב שבת, 2 בנובמבר 1917 (טוב במרחשוון, תרעח).
נוסח ההצהרה היה:
לורד רוטשילד היקר,
בעונג רב הריני מוסר לך בשם ממשלת הוד מלכותו את הצהרת האהדה שלה לשאיפות היהודיות הציוניות, שהוגשה לקבינט ואושרה על ידי. ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו. בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת. אכיר לך טובה אם תביא הכרזה זו לידיעתה של ההסתדרות הציונית. שלך בברכה, ארתור ג’יימס בלפור.
ההצהרה ניתנה בעקבות הצעה שהוגשה לממשלת בריטניה על ידי דר חיים ויצמן, בשיתוף ההנהגה הציונית בבריטניה. הצעתו של ויצמן כללה דרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל. את נוסח ההצהרה אישר הקבינט הבריטי ב-31 באוקטובר 1917.
הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. במשתמע גם הכירה ההצהרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. הצהרת בלפור הייתה איפוא ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית. מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה.
העסק מתחיל לזוז
מבחינת הציונות, ההצהרה הייתה פריצת דרך היסטורית. היו בין היהודים שהישוו אותה להצהרת כורש. לאחר פרסום ההצהרה פרצה שמחה גדולה בעולם היהודי. ברחבי העולם אורגנו עצרות הזדהות יהודיות פרו-בריטיות. גם בעולם הדתי והחרדי ראו בהצהרה ובנתינת המנדט בוועידת סן רמו את ביטול שלושת השבועות שמונעות מעם ישראל לעלות לארץ. ידועה התבטאותו של החפץ החיים כי העסק מתחיל לזוז בעקבות ההצרה. בעקבות החפץ חיים התבטאו גם גדולי ישראל רבים אחרים בשבח ההצהרה, למרות שנשארו מסוייגים בשאר התחומים מההסתדרות הציונית עקב חילוניותם של החברים בה.
בצורה נלהבת קיבלו את ההצהרה תומכי הציונות הדתית ובניהם הראיה קוק זצל, שראו בהצהרה עוד ביטוי לשיטה שגאולת ישראל קשורה לפעילות של עם ישראל בתוך העולם הזה בדרכים טבעיות. בעת שהותו בלונדון ב-1918 שלח הרב קוק מכתב לדר משה זיידל, חוקר לשון ומקרא, שהיה אחד מידידיו הקרובים, ובו קבע כי אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו.
סיטרא אחרא
עם זאת, היו קבוצות מיעוט יהודיות ששללו את ההצהרה והכריזו עליה ועל הציונות מלחמה. במיוחד ידועה התנגדותה של חסידות סאטמר, שמנהיגה הרוחני האדמור ר’ יואל (מחבר הספר ‘ויואל משה’) ראה בהצלחת הציונות את התגברות הסטרא אחרא כפשוטה. בין המתנגדים הגדולים ניתן במפתיע לראות גם את תנועת חבד שעד היום מתנגדת להכרה בערך כלשהו של מדינת ישראל. לפי אדמורי חבד, אנו חייבים לחכות לביאת המשיח בלבד ואין לקרב את הקץ בשום דרך אחרת.
בעולם הערבי ההצהרה נתקבלה בדיכוטומיות. ערביי ארץ ישראל קיבלו אותה באיבה גלויה, ובתגובה אף יצאו למאורעות דמים ומעשי רצח של יהודים, אך האמיר פייסל הראשון, אחד מהמנהיגים הערבים הבולטים באותה תקופה, קיבל אותה באהדה והסכים לה, בתנאי שיוגשמו במקביל השאיפות הלאומיות הערביות במלואן. בכדי למלא את ההצהרה בתוכן מעשי, הבריטים מינו ב-1920 את המדינאי היהודי הבכיר הרברט סמואל, שכבר הספיק לכהן בממשלת בריטניה במשרות של שר הדואר ושר הפנים, להיות הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל.
*פורסם בעיתון מקור ראשון
