אפילו המושג דרבי לונדוני מאבד קמעה מזוהרו כאשר ארסנל, צ’לסי, ווסטהאם וטוטנהאם פוגשות את פולהאם.
יש לזה יתרון. בניגוד לבהלת הזהב באמירויות, סטמפורד ברידג’, ווייט הארט ליין וכו’, לרוב המשחקים של פולהאם אפשר היה להשיג כרטיס. אפילו בקופה. אפילו במחיר הנקוב. אבל רוב שוחרי הכדורגל שאינם אוהדים של הקוטג’רס, לא רוצים לדעת. הם תרים אחרי הזוהר והתהילה. הרייטינג והתדמית. לכן, מי שבכל זאת טרח במיוחד לנסוע לקרייבן קוטג’, האיצטדיון הנושק לפאטני ברידג’ ולבישופ פארק, היה צריך סיבות מיוחדות. משהו רומנטי, קלאסי, ייחודי.
גם אני נפלתי לקטגוריה הזו, אבל לפחות היה לי תירוץ טוב. כשהגעתי לאנגליה, ב-1975, פולהאם שכנה לה בעדנות בליגת המשנה (אז הסקונד דיוויז’ן, כיום הצ’מפיונשיפ), ומי בכלל מעוניין לרדת אל הליגה השנייה כאשר לונדון מחכה לו עם מעדני ופינוקי הליגה הראשונה. אלא שאז נפל דבר על גדות התמזה. אם הבחירה של בובי מור, קפטן נבחרת אנגליה זוכת מונדיאל 1966, לסיים את הקריירה המקומית שלו בפולהאם, לא הייתה מספיקה כדי לכתת רגליים למערב לונדון, הרי שב-1976 הצטרף אליו בהרכב עוד אייקון ששמו מעורר עד היום חרדת קודש: ג’ורג’ בסט.
בסט בן ה-30 היה צעיר מבובי מור בחמש שנים, אבל גם הקשר הצפון אירי, אליל מנצ’סטר יונייטד, מגדולי כדורגלני תבל בכל הזמנים, והאיש שהניח את גביע האלופות הראשון (1968) על ראשה של קבוצה אנגלית, החליט שמכמני ואורות העיר הגדולה (והקבוצה הקטנה) הולמים את שאיפותיו בדרך אל האושר והפנסיה. וכך, שניים מגדולי הספורטאים הבריטים מאז ומעולם, חלקו ביניהם שתי עונות בליגה השנייה של אנגליה ובפסטורליה של גדות התמזה, ומי שלא הטריח עצמו לקוטג’ לראות אותם, אפילו בדמדומיהם, לא יכול היה לכנות עצמו שוחר כדורגל אמיתי וראוי.
מזלי שלי התמזל פעמיים. 180 דקות קסומות מההיסטוריה שלי ביציעי אנגליה כוללות את רוח הנהר המנשבת בגבי בקרייבן קוטג’, ואת מור ובסט מתרוצצים על הדשא ונחרתים בזיכרון הנוצץ והנוסטלגי לנצח. אם הזיכרון הזה איננו בוגד בי, הרי שבין משתפי הפעולה עימם היו אז בקוטג’ גם אלן מאלרי ורודני מארש, עוד שני שמות הלקוחים ישר מהפנתיאון האנגלי עטור הפולקלור, המסורת והיכולת.
אבל עוד לפני שהגיעו שנות ה-80, כל החבורה המופלאה הזו כבר קדה קידה, ארזה את צקלונה והמשיכה למקום אחר. מור ובסט כבר לא איתנו, ובוא נקווה לפחות שהם מבדרים את יושבי מרום עם קורטוב ממה שהשיגו על כדור הארץ. פולהאם שהם נטשו נותרה קבוצה נחמדה, נעימה לסביבה, בלתי שאפתנית בעליל, שנדדה בעיקר בין הליגה השנייה והשלישית, ויכלה להתפאר רק בהגעה היסטורית אחת לגמר הגביע האנגלי 1975, בו היא הפסידה בוומבלי 2-0 לאחותה ממזרח העיר, ווסטהאם.
דור שלם חלף מאז ועד שהקוטג’רס חזרו לכותרות הראשיות. ב-1997 נרכשה פולהאם על ידי איש העסקים המצרי, מוחמד אל פאייד, והסטטוס החדש, הנובו רישי, עשה את שלו ושיגר את הקבוצה אל הליגה העליונה תוך ארבע עונות. מאז 2001 פולהאם נמצאת בפרמיירליג, ואשתקד היא אפילו סיימה את העונה במקום השביעי, הגבוה ביותר בתולדותיה.
כמה מנג’רים מפורסמים, עם CHIC וגם CHEEK, עברו דרך חדר ההלבשה שלה, למשל קווין קיגאן וז’אן טיגאנה וריי ווילקינס, אבל פולהאם נותרה לכלוכית. בנשף הגדול של הכסף הגדול, איש לא הבחין בה.
עד החודשים האחרונים. כי כל מה שקראתם עד כאן היה בסך הכל הקדמה לכך שבשבוע הראשון של אפריל 2010, עם הדחתן של מנצ’סטר יונייטד וארסנל מליגת האלופות, נותרה פולהאם הקבוצה האנגלית המצליחה ביותר באירופה השנה. הכול יחסי, כמובן. פולהאם מככבת השנה בליגה האירופית, ואין כל כוונה להשוות את המפעל הזה עם הצ’מפיונס ליג, אחיו הבכור, המורם מעם. אבל גם אחרי שקלול הפרופורציות, אי אפשר להימנע מהקביעה שהקמפיין האירופי של פולהאם הוא עוצר נשימה, סנסציוני, שובר שיאים וסופרלטיבים.
כי פולהאם הזוטרה, זו שמעולם לא זכתה בתואר ממשי, זו שהתקציב שלה קטן פי עשרה ויותר מזה של הגדולות, זו ששווי השחקנים שלה הוא חמישית מצ’לסי, השכנה העשירה שמעבר לכביש, פולהאם הקטנה והענווה שאף אחד מכדורגלניה הוא לא סופרסטאר ולא מופיע במדורי הרכילות וחוג הסילון, ושהמנג’ר שלה, רוי הודג’סון בן ה-62, הסתובב שנים רבות באיטליה, שווייץ וסקנדינביה עד שקיבל צ’אנס מוחשי באנגליה מולדתו-מכורתו – פולהאם הזו הדיחה בדרכה לרבע גמר הליגה האירופית את מחזיקת הגביע, שחטאר דונייצק, ואת יובנטוס האיטלקית, אחת מקבוצות הפאר העולמיות, שגם בתקופה הרעה בה היא נמצאת התייחסה בצדק ליריבה האנגלית כאל נמושה.
וזו לא הייתה סתם הדחה: כאשר הקוטג’רס שבו מטורינו עם הגבינה על הפנים, אחרי הפסד 3-1, היה ברור שאין להם יותר סיכוי נגד אלסנדרו דל פיירו והגברת הזקנה שזכתה 27 פעמים באליפות איטליה ופעמיים בגביע האלופות האירופי. כאשר דויד טרזגה העלה את יובנטוס ליתרון 0-1 בלונדון בגומלין, התקבל הדבר בטבעיות מוחלטת, עוד לבנה בחומת ההיררכיה האלמותית המפרידה בין המועדונים. אבל אז קרה הבלתי ייאמן: פולהאם הגיבה בארבעה כיבושים, ניצחה 1-4, העיפה את השושלת היובנטינית ואת כל ההשערות המוקדמות לכל רוחות תבל, ועלתה לרבע הגמר.
היריבה הבאה בתור? לא אחרת מאשר אלופת גרמניה, וולפסבורג. זה כבר אמור היה להיות למעלה מכוחותיה של הסינדרלה, כבירה ככל שהיא תהיה. איזה אמור ואיזה נעליים: פולהאם טרפה גם את הזאבים, ועכשיו מתכוננת לחצי הגמר נגד עוד יריבה גרמנית, המבורג. כן, כן, פולהאם בחצי גמר אירופי. תקראו את זה שוב, תצבטו עצמכם, תאמינו, תספרו לילדים, ותמשיכו לעקוב. מי יודע, אולי ההרפתקה הזו תסתיים רק ב-12 במאי, בגביע הליגה האירופית, כלומר בסיפור אגדה מושלם. בינתיים, תעשו טובה: תקפצו פעם לאיזה ביקור בקרייבן קוטג’. מגיע להם, לא?
