כן, אני יודע, כולכם זוכרים את התאריך שנצרב לעד בהיסטוריית הספורט הישראלית המצומקת, וכולכם משוכנעים שאין ברירה, גם לא לפרשן הכי מקורי, נון קונפורמיסטי ואנטי ממסדי – אלא ללכת עם הזרם, העדר והתהילה, ולבחור בזכייה הראשונה של ישראל במדליית זהב אולימפית כאירוע השנה, אם לא העשור, אם לא בכל הזמנים, בספורט המקומי הדל בדרך כלל, והמשווע לטיפת כבוד והכרה.

ומשום שגם בספורט שלנו, מה לעשות, אחד ועוד אחד הם עדיין שניים – זה באמת פלא, אבל איכשהו את זה עוד לא הצליחו העסקנים כאן לשנות – הרי שאירוע השנה מביא עימו גם את ספורטאי השנה, הגולש גל פרידמן, שעל צווארו הונח הזהב, שאת הביוגרפיה שלו יכולים דרדסים בגני הילדים לדקלם בשנתם מאז סוף החודש שעבר. כל העולם ואשתו כבר עשו סיור מצולם ומודרך בביתו בכרכור, ומכירים מקרוב את אמו דגנית על שלל חיוכיה המקסימים ותכולת הגרדרובה וארונות המטבח שלה.

אבל, והנה מגיע הטוויסט בעלילה שבלעדיו היה צריך לסגור את הבחירה, הרשימה והבאסטה כבר בסוף הפיסקה הקודמת, לא זו בלבד שגל פרידמן הנפלא והגלישה המרשימה שלו לזהב הם לא איש ואירוע השנה החולפת בספורט הישראלי, הם אפילו אחראים לכך שהזוכים בתואר הזה נדחקו לקרן זווית. כי לפני שלושה שבועות בלבד, ביום רביעי האחרון של אוגוסט, ממש בזמן בו התקווה נוגנה באתונה והרטיטה בצדק לבבות כחול-לבן בכל פינות הגלובוס, הסתיים לו באיצטדיון בלומפילד האירוע הספורטיבי המשמעותי ביותר של תשסד – העפלת קבוצת הכדורגל של מכבי תא לליגת האלופות האירופית.

את המאמן ניר קלינגר, מי שעמד יותר מכל מאחורי ההיסטוריה הזו – פעם ראשונה של הצהובים מתל אביב בשלב היוקרתי של מפעל הכדורגל רב המוניטין ביותר בספורט העולמי אחרי המונדיאל – כבר אי אפשר לכנות ספורטאי. פעילותו העניפה ככדורגלן במכבי חיפה, מכבי תא ונבחרת ישראל כבר מאחוריו. לכן התואר המוצמד לו כאן הוא לא ספורטאי השנה – הנה, את זה לוקח גל פרידמן בהליכה, אם תרצו בגלישה – אלא איש השנה בספורט הישראלי.

איך יכול להיות, אתם שואלים בחוש צדק מפותח, שאלפיים שנות בצורת המסתיימות בעליית בכורה של דגל ישראל לראש הפודיום במשחקים האולימפיים, מפסידות – אפילו אם זה רק בפוטו פיניש – ונדחקות למקום השני מול קבוצת כדורגל שבסך הכל מקבלת כרטיס כניסה זמני לקורת הגג תחתיה מסתופפות 32 הנציגות הבכירות של היבשת? התשובה די פשוטה: ההישג הפנטסטי של גל פרידמן יפתח אמנם לעד את ספר הזהב של תולדות הספורט הישראלי, אבל זה יהיה כמעט הדבר הגדול היחיד שהוא יעשה. מעבר להיסטוריה הנוצצת, לראשוניות ולגאווה, לא יהיה לו אימפקט. לא על הספורט בארץ, אפילו לא על ספורט הגלישה. מי שמאמין באמת ובתמים שגל יביא גל, כלומר שבעקבות פרידמן ינהרו עכשיו המונים אל המיסטרל והים, לא צריך להביט רחוק יותר מהתחזיות האופטימיות המופרכות על התורים הארוכים הצפויים בפתח מועדוני הג\'ודו בישראל אחרי המדליות האולימפיות של יעל ארד ואורן סמדג\'ה בברצלונה 92\'. תריסר שנים לקח לנו להנפיק עוד קליבר על המזרן, אריק זאבי, וגם המצוינות שלו לא הוסיפה יותר מקורטוב של אפיל לספורט קשה להתמודדות, צפייה ועיכול, ולכן גם לא ממש פופולרי.

עצוב ככל שזה יישמע, למדליה האתונאית הזהובה לא תהיה גם מי-יודע-כמה השפעה על הגולש שהרוויח אותה ביושר ובכושר. אין ספק שגל פרידמן הוא גיבור לאומי שיוכל מעתה להתאמן ולחיות ברווחה ובתנאים נוחים בהרבה מאלו שקדמו לכיבוש מימי פיראוס. אבל כבר בימים שלאחר הזכייה, כאשר המומחים וכלי התקשורת עסקו גם בצד העיסקי של הזהב ובקופונים שיגזור פרידמן, הם הציבו רף בגובה מיליון שקל, אולי קצת יותר בתנאי מזג אוויר ורוח אופטימליים. בכל מקרה, לא יהיה מדובר בתמורה מהפכנית שמשנה מסלול חיים, שעימה אפשר לסדר את הענף, המשפחה והנכדים.

מכבי תא, לעומת זאת, חצתה השנה בדיוק את הרוביקון העשוי לשנות דפוסים וחיים. היא עשתה זאת בעוז, נחישות ותוך לקיחת סיכון – פיטורי אבי נמני וטל בנין – עם משאבים צנועים להפליא (או להחריד), עם צעירים חסרי ניסיון, עם תקציב יחסי מוגבל במימדיו לא פחות מזה שמשרד החינוך והספורט נותן לענף הגלישה, ועם דגש חשוב, מפוכח ובריא של הבעלים, לוני הרציקוביץ\', על חשבון הוצאות מאוזן ושפוי, שלא מוכן להתפשר ולקפוץ מעל הפופיק אפילו לנוכח האתגר המגרה ביותר, כמו למשל ליגת האלופות.

מכבי תא כדורגל, זו שחסתה בצלה של האחות המטופחת והמהודרת מהכדורסל כמעט תמיד, מצטרפת לחבורת הזוהר האירופית. הישג זה יכניס לקופתה 40-50 מיליון שקלים, תלוי בתוצאות שתשיג נגד אייאקס אמסטרדם, ביירן מינכן ויובנטוס האיטלקית, שהוגרלו עימה בשלב הבתים של הצ\'מפיונס ליג. התקציב השנתי הרגיל של מכבי נע סביב 15-20 מיליון שקל. הסכומים שכבר מובטחים לה בעונת 2004/2005 לא יהפכו את הרציקוביץ\' בן לילה לשמעון מזרחי, ולא יסדרו למכבי על הדשא שלטון ללא מצרים בכדורגל, כמו שיש למכבי על הפארקט בכדורסל, אבל הם יכולים להוות מדרגה בדרך לאותו מגדל, או מבצר.

בעוד עשור או שניים, איפוא, עשוי מאן דהו להתבונן בנוסטלגיה אל ה-25 באוגוסט 2004 כיום בו השתנתה מפת הכדורגל – הספורט הפופולרי ביותר בישראל. זה בוודאי יוציא את הרוח מכל המפרשים האחרים.