בטעם חמוץ מתוק

כבר בכניסה ברור שמדובר בהצגה לא לגמרי שגרתית. ההיכל כולו מוקף בקירות עץ זול ומכוער והקהל נאלץ להסתפק בלשבת על כסאות פלסטיק זולים. מסביב פלקטים בסינית, ועובדים במפעל דופקים כרטיס בסוף יום העבודה. כך מתחילה ההפקה הנוכחית של ‘הנפש הטובה מסצ’ואן’ בתיאטרון ה’יאנג ויק’. ריצ’ארד ג’ונס, במאי ההצגה, בחר לעגן את המחזה שמתרחש במקור במחוז סצ’ואן, בסין של זמננו. מאוחר יותר הוא גם גולש לדימויים יותר אוניברסליים ואפילו לונדוניים ספציפיים.

במחזה של ברטולט ברכט יורדים האלים לחפש נפש אחת טובה שתציל את כל העדה. את מבוקשם הם מוצאים בדמותה של שן-טה, זונה טובת לב שנותנת להם מקלט ללילה, וכתגמול הם מעניקים לה כסף עמו היא רוכשת לעצמה חנות טבק שבעזרתה היא מקווה לפתוח בחיים חדשים. לרוע המזל, ליבה של שן-טה טוב מדי והיא מוצאת את עצמה מנוצלת על-ידי כל מי שסביבה. על-מנת לשרוד היא נאלצת להיעזר בבן-דודה הקשוח והמציאותי יותר, שוי-טה, שאת דמותו היא ממציאה.

ברכט ניסה להראות שהרעיון של מוסר ואידיאליזם קשור קודם-כל למצב כלכלי, כמו שאומרת שן-טה לאלים: איך אפשר להיות טוב כשהכול כל-כך יקר?. הרעיון הזה מקבל בהפקה הנוכחית ביטוי מודרני כשהעניים הם בחלקם הומלסים, בחלקם מכורים או סוחרים בסמים, ובחלקם ‘סתם’ עניים. גם הטייס סאן, שמנסה לסחוט את כל כספה של שן-טה המאוהבת בו, הופך בסופו של דבר למכור להרואין.

ריצ’ארד ג’ונס הוא במאי עם חותם סגנוני עקבי. בהפקותיו ניתן תמיד למצוא הרבה הומור, דימויים ויזואליים חזקים ושילוב של קיטש וכיעור מודרני – לצד יופי ואסתטיקה. גם התרגום-עיבוד החדש של הטקסט שנכתב על-ידי דיוויד הרואר (בעצמו מחזאי, שכתב בין השאר את ‘בלאקבירד’), עוזר לטקסט להישמע אקטואלי מתמיד.

את דמותה של שן-טה מגלמת ג’יין הורוקס, שמוכרת מ’קול קטן’. כאן, במראה אוריינטלי ובמבטא אנגלי-צפוני היא מצליחה להחזיק את ההצגה וליצור דמות אמינה וסימפטית שגורמת לנו להאמין בטוב ליבה הכנה והאנושי. מרתק לראות את השינוי בין שן-טה לבן-דודה שוי-טה, שלרוב נעשה באופן ברכטיאני מול עינינו.