לא היה לזה טריגר בדמות אירוע מסויים. ליאנג פשוט נמאס לחכות שמוזיקאי בן 22 יעשה משהו, וכך תוך ימים ספורים כתב והקליט את כל האלבום. כמו בלוג אינטרנט עם היד על הדופק מיד עם תום ההקלטות הופיע האלבום במלואו באתר של יאנג. שבוע אחר-כך כבר הגיע לחנויות.
הנדושות בלהיות אנטי בוש לא תופסת כשמדובר בניל יאנג. יאנג הוא אינדיבידואליסט עם קבלות. לאורך 40 שנות הקריירה שלו אף פעם לא פעל משיקולים של מה נכון או לא נכון להגיד או לעשות. בשנות ה-80 עצבן הרבה מאוד ליברלים וילדי פרחים מדורו כשהתבטא בעד רונלד רייגן. מצד שני, אחד הלהיטים הגדולים ביותר של ‘קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג’ היה השיר ‘אוהיו’ אותו כתב יאנג בתגובה למותם של ארבעה צעירים בהפגנה שהתקיימה נגד מלחמת וייטנאם באוניברסיטת קנט סטייט ב-70′.
גם אז יצא השיר תוך ימים ספורים. הספונטניות הזאת היא חלק מהייחוד של יאנג. בכדי לבטא הלך רוח מסויים, או רגש חזק וחד-פעמי באופן אמיתי וטהור – הוא הוציא הרבה אלבומים לא מלוטשים, על אף שידע שזה יפגע בהצלחתם המסחרית.
האלבום החדש בדיוק כזה. יאנג מחדש מבחינת השימוש (לראשונה) בחצוצרות ובמקהלה (100 קולות!), אבל הסאונד מחוספס. בשיר ‘בוא נדיח את הנשיא’ הוא מונה סיבות לגיטימיות, ובשיר ‘מחפשים מנהיג’ הוא תוהה אם פאוול היה עושה עבודה טובה יותר.
למקטרגים מפריע שהוא קנדי. מעצבן אותם שיאנג לא ויתר על הדרכון הקנדי שלו לטובת אזרחות אמריקאית, למרות שגר בארהב מזה 40 שנה. אולם זה טיפשי. יאנג לא קורא למהפכה או ללקיחת החוק לידים, הוא בסהכ מעלה על סדר היום הציבורי שאלות חשובות ולגיטימיות, ואת זה מעט מאוד אמנים מסוגלים לעשות.
את האלבום ניתן לשמוע במלואו באתר של יאנג: www.neilyoung.com
