את מירי מיכאלי (31) אני פוגש אחרי שראיינה את וודי אלן בפסטיבל קאן. היא מספרת שהעננה הרובצת מעל אלן – מאז שבתו החורגת האשימה אותו בהתעללות מינית בה – מתפוגגת מיד אחרי שפוגשים בו. תוך שנייה וחצי, הוא פשוט כובש אותך. יש לו קסם שקשה להסביר, היא אומרת, עד כדי כך הייתי כזאת גרופית, שבסוף הראיון הייתי כזה: ?Mr Allen, can I take a selfie with you.
איך את מתכוננת לראיון כזה בצל ההאשמות?
צריך לשמור על איזשהו איזון. מצד אחד, אני עיתונאית ואני רוצה להוציא את הדברים המעניינים באמת. מצד שני, אני צריכה לכבד את מי שעומד מולי. האיש בא לדבר על הסרט שלו. אני לא אשאל אותו ‘נכון שהטרדת מינית את הבת החורגת שלך?’. אז מצאתי דרך מתוחכמת לשאול את זה באלגנטיות.
איך שאלת?
שאלתי: ‘למה דווקא העיסוק ביחסים בין גבר מבוגר לאישה צעירה חוזר שוב ושוב בסרטים שלך, גם בסרט הזה?’. זה היה ברור ששנינו יודעים על מה מדובר….
בניגוד לעיתונאים אחרים, את לא מנסה להוציא כותרות מהמרואיינים בצורה תוקפנית…
לא. אין שום סיבה שאדם שהסכים להתראיין אצלי ירגיש שהוא מותקף… אפשר לשאול שאלות קשות בלי לצעוק, בלי לכעוס… עצם העובדה שאני שואלת בטון נעים לא הופך את זה לפחות איכותי ופחות עיתונאי. לפעמים יותר קל למרואיין לענות על שאלות מאוד קשות אם הוא מרגיש שזה מגיע ממקום אמיתי של רצון לדעת.
אז באיזשהו מקום מתאים לך להיות עיתונאית באירופה יותר מאשר בישראל.
אני לא יודעת. אתן לך דוגמה אחרת: הקול הדקיק למדי שלי זה דבר שמלווה אותי לאורך הקריירה. בתקשורת הישראלית יש קונספציה, שלפיה קול רדיופוני של קריין זה קול עבה, סמכותי, נמוך – לא בדיוק הקול שיש לי. בתחילת הקריירה שלי ניסיתי לשנות את הקול שלי וזה לא כל כך עבד… בסופו של דבר, אני חיה עם זה בשלום.
החליפה מלחמה
אחת באחרת
שישה ימים בשבוע (לא עובדת בשבת), היא מסתובבת בעקבות הסיפורים החמים ברחבי בריטניה ואירופה, מציבה מולה מצלמת וידיאו על חצובה, עומדת לבדה עם מיקרופון בידה ומתחילה לדווח עבור ערוץ 10. קולה בא כהתרסה למקובל בעיתונות גם משום שהוא לא מכיל ציניות בדיווחיה. היא רואה בזאת מחמאה: אני מאחלת לעצמי שזה לא ישתנה לעולם. בנוסף, בניגוד לנציגי עיתונים אחרים בחול, נראה שהחיבור והמעורבות שלה בקהילה המקומית היה טבעי ומיידי, ואף זמן לא רב אחרי הגעתה לכאן, כבר רכשה מושב בבית הכנסת של סנט ג’ונס ווד לקראת תפילות חגי תשרי.
אבל העיתונאית עם קול הפעמונים נאלצת להתמודד גם מול לא מעט צלילים צורמים בחייה. כילדה שגדלה ברחוב דיזנגוף, היא זוכרת את ימי הפיגועים המצמררים בתל אביב בשנות ה?90′ וחרדותיה מפני יציאה למרפסת מחשש למציאת חלקי גופות (!). ככתבת בישראל, היא נאלצה לא פעם לראיין משפחות שכולות במסגרת תפקידה. אני זוכרת את אסון הכרמל – זה היה אחד האירועים הכי קשים בחיים המקצועיים והאישיים שלי. לא יכולתי להפסיק לבכות. אפילו החתונה שלה עם בחיר לבה, איברי שוורץ, נערכה בין אזעקות והפצצות בצוק איתן: יומיים או שלושה אחרי כבר הייתי בשטח, מדווחת מ’סורוקה’, גמורה מעייפות, תשושה נפשית, רגע לפני מעבר לכאן.
את הנחיתה בלונדון, כשבועיים לאחר מכן, היא מגדירה כהחלפת מלחמה אחת באחרת. הגעתי ישר מהדרום, מדיווחים שוטפים על טילים מעל הראש שלי, אזעקות, ממדים ואנשים בחרדה (נכון שכשהטיוב מתחיל לנסוע יש את הרחש שנורא מזכיר את ההתחלה של האזעקה?). לא היו פה אזעקות, אבל זה היה מאוד קשה לראות את ההפגנות והשנאה לישראל וליהודים. ידעתי שזה קיים, אבל עד שהגעתי לכאן באמת לא הבנתי מה קנה המידה בבריטניה ובאירופה בכלל.
הצד האפל
של פריז
מה היה מקרה האנטישמיות הכי נורא שנתקלת בו?
אני כבר ממש רגילה לזה שאני מגיעה בעיקר לקמפוסים בבריטניה, מוציאה את המיקרופון ומזהים אותי. מי שלא מזהה, שומע שאני מדברת בעברית… אבל הסיטואציה הקשה ביותר – שמצאתי את עצמי משקשקת ופחדתי שיקרה משהו נורא – הייתה בפריז.
מה קרה שם?
הייתי בדרך לסקר את ההתרסקות המכוונת של טיסת ג’רמן ווינגס. יצאתי מהיורוסטאר ב’גאר די נור’, שאז לא היה לי מושג, אבל עכשיו אני יודעת שזו שכונה מאוד אנטי?ישראלית. עמדתי לדווח ואז הגיע גבר שהתחיל להצביע לי על המיקרופון ולהגיד ‘זה עברית’, ‘פה זה לא ישראל, פה זו צרפת’, ‘לכי מפה’… כבר הבנתי לאן זה הולך, ושוב, אני כבר רגילה אז לא התייחסתי. הוא היה גבר גדול ומאיים אז הבנתי שאני צריכה להיות תקיפה. הוצאתי את כל הכעס שלי כדי שהוא ילך וזה לא קרה, ואז ארבעה?חמישה חברים שלו הצטרפו והתחלתי לשמוע ‘יהודייה מלוכלכת’ ועוד כמה דברים נוראיים.
הם צעקו ונפנפו בידיים, והראשון שניגש לעברי – העיניים שלו היו בפנים שלי והרגשתי שעוד שנייה הוא הולך להחטיף לי, ואני מסתכלת סביבי אחד הדברים שצריך לעשות במצב כזה הוא לתפוס את המבט של מישהו שירגיש את האחריות לחיים שלך וכלום! אנשים מסתכלים עליי, מישירים מבט ואף אחד לא פוצה פה. הרחוב הומה אדם צעירים, מבוגרים, שני גברים שעולים על האופנוע ומצלמים את הסיטואציה באייפון ולאף אחד לא איכפת. זה הטריף אותי. באיזשהו שלב, תפסתי את הדברים שלי, רצתי לרכבת, הם רצו אחריי, וכשנכנסתי לתחנה, ניגשתי אל חיילים שהיו שם וזה היה שלב שכבר לא ראיתי אף אחד מהם. במשך דקות ארוכות רעדתי ועוד הייתי צריכה לשדר בפתיחת מהדורת החדשות. זה לא היה פשוט.
את הסרטון, שמראה מעט ממה שהתרחש שם, היא החליטה לשתף בפייסבוק, דווקא בעקבות כתבה אחרת שפרסמה על האנטישמיות באירופה. תפסיקו להפחיד אנשים. המצב לא כזה נורא, אני הייתי בפריז בשבוע שעבר ולא קרה לי כלום, הייתה אחת התגובות שהרגיזו את מיכאלי, שבכתבתה התבססה על נתוני מחקר. הרגשתי שכל מי שכתב את הדברים האלה לא הבין שהמצב גרוע עוד הרבה יותר, הרי רוב המקרים לא מדווחים… אם קוראים לך ‘יהודי מלוכלך’ ברחוב אתה לא תלך למשטרה ותדווח על זה לרוב… כמובן שאם אין לך כיפה או תליון של מגן דוד או מיקרופון שרשום עליו בעברית ‘חדשות 10’, סביר להניח שלא תשמע או תרגיש שום דבר אם תסתובב ברחובות. אבל ברגע שיש עליך סממן אתה מטרה.
את נחרדת היום כשאת צריכה לשדר שוב מפריז?
אין ספק שאני הרבה יותר דרוכה… אני חושבת שהמצב באירופה מתדרדר, ואני מתפללת שלא נראה בלונדון דברים דומים שאנחנו רואים בפריז, אבל אני כן מאמינה לצערי הרב שזה יקרה. המצב בצרפת קשה מאוד, ואלה דברים שראינו הרבה לפני ‘שארלי הבדו’.
אסקפיזם מוחלט
את דרכה העיתונאית החלה מיכאלי בגיל תשע כשכתבה למגזין הילדים אותיות, שייסד אורי אורבך (זל), ונזכרת שראיינה עבורו את שר החינוך דאז אמנון רובינשטיין. לטלוויזיה התגלגלה מאוחר יותר, וכנערה השתתפה בין היתר בתכנית מתגלגלים שהגיש גיא מרוז בערוץ 1: זה מצחיק, לשבת בתור ילדה קטנה על הכיסא הגדול ואחר כך להיות לצדו ככתבת חדשות 10.
המקצוע שלה לא תמיד מאפשר לה, אבל מיכאלי שמחה לעסוק גם בנושאים פחות מדכאים. בתפקידה הקודם באותו ערוץ שימשה ככתבת בריאות, תחום מרתק וחשוב מאין כמותו, ובלונדון היא נהנית לסקר את אירועי משפחת המלוכה: הרויאל בייבי היה אסקפיזם מוחלט: אין צרות בעולם, הכול מושלם, יש משפחה יפה ופוטוגנית….
לממלכה המאוחדת מיכאלי עברה במקור בגלל רילוקיישן של בעלה, העובד בבנק ההשקעות גולדמן זאקס. בתקופת החגים הקרובה, היא מספרת על כוונתם לצאת סופסוף לירח הדבש שלהם שעדיין לא מומש. נראה שעיר האורות היא לא היעד המועדף.
