סדרת המופעים האחרונה של אנסמבל בת שבע בסדרל’ס וולס זכתה לתשבחות, אך גם הביאה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאולם ההופעות. מחוץ לאולם התגודדו מפגינים אנטי-ישראלים כדי להפריע למופע, ואז ההתנגשות בין האמנות לפוליטיקה התיזה לכל עבר צבעים עזים ולא נעימים שפגעו בלי הבחנה. ברור לנו שאנחנו זקוקים ליותר שיתוף פעולה ולפחות חרמות.
הקהל הבריטי באירועים כאלה נוטה לחזור הביתה עם רגשות מעורבים. מצד אחד יש לכבד את חופש הביטוי כמובן, ומצד שני, קשה להם לקבל הפגנה על חשבון זמנם הפנוי כאשר הם מצפים לאירוע תרבותי.
אותו דבר ניתן לומר על הקמפיינים ברשתות החברתיות. אתה מתחבר לפייסבוק כדי לתת לייק ללהקה ישראלית חדשה, לדוגמה, ופתאום אתה מוצף במבול של התעללות פוליטית כלפיהם וכלפיך. מאחורי מכונת התעמולה הזו, העובדת ללא הרף, נראה כי יש ים של אנשים, שמביעים את דעתם בנחישות מופרזת. בעידן של סנגור-עצמי באינטרנט, היית מצפה שעם יכולת ההבעה הגלובלית, לרוב ללא מעצורים, הייתה מתלווה אליה גם סוג של אחריות. אך כבר בימיו הראשונים של האינטרנט, נהגו אנשים כבריונים בפורומים ובחדרי צ’ט. נראה כי אנחנו לא מעוניינים בקשרים בין בני אדם, והריחוק והמציצנות הן הנורמות כיום. לכן, כל מי שמעוניין להביע את דעותיו באופן חופשי סובל. כל להקה, די.ג’יי או אמן שאמורים להופיע בישראל, מופצצים בהודעות מחאה לחשבונות המייל ודפי הפייסבוק שלהם. פתאום צצים שמות משתמשים רבים בשביל מטרה זו, ולא לצורך דיונים, אלא למסע תעמולה חד-צדדי. רוב האוהדים של האמנים האלה לא מעוניינים להיכנס לדיון פוליטי מפחד שיטרידו אותם, גם בעולם הלא-וירטואלי.
המקרה בו אני נתקלתי היה די.ג’יי שאותו ראיינתי לעיתון בישראל, לקראת הופעה שלו בארץ. הוא סיפר לי שהוא קיבל מיילים רבים שדורשים ממנו שלא להופיע בתל אביב משום שפליטים סודנים זוכים ליחס גרוע מממשלת ישראל. לא הפלסטינים, הסודנים! דיברנו ארוכות על המצב במזהת לבסוף הוא החליט להופיע ובחן אפשרות לתת חלק מהתשלום לארגון שעוזר לפליטים הסודנים.
אמנות משקפת את החברה ודרכה אנחנו יכולים להתבונן ברגשותינו ולהתחבר אל עצמנו. למרות הכול, קיימת תקווה, ויש כאלה המקדמים אחווה בין ישראלים לפלסטינים, ומשתמשים ברשת כדי לפרסם שיתופי פעולה. זה המסר שצריך לזעוק בפייסבוק ובטוויטר למען הדורות הבאים. אתם יכולים לומר שאני חולם, אבל אני לא היחיד.
* הכותב הוא עיתונאי ומוזיקאי.
