בבוקר
אתם קמים בבוקר והדבר הראשון שאתם שומעים זה נהמות, פטישים וניסורים. לא מדבר על הנוחרים בבית וגם לא על המזגן, אלא על רעשי הבנייה שנשמעים כמו פסקול קבוע שמטרטר ברקע.
בכביש
אתם נוסעים באוטו ועומדים בפקק מקדים לפני הפקק המרכזי, שנגמר בקרב פקוק על חנייה. כדי להימנע מהפקק, האפליקציה של ווייז לוקחת אתכם דרך רחובות שאף פעם לא רציתם לדעת שהם קיימים וגם בהם יש פקקים.
עוד בכביש
אתם מנסים לנסוע בקו ישר בנתיב אחד כמו שהתרגלתם באנגליה, והנהגים האחרים נוסעים בסללום נחשי. ואז האינסטינקט הישראלי מתעורר מהתרדמה שלו ואתם פורצים במתקפת צופרים וקללות.
ברדיו
אתם מדליקים את הרדיו כדי להעביר את הזמן בפקק ושומעים שירים של מוזיקאים, כמו טונה, נצ׳י נצ׳, ג׳יין בורדו ועוד אחד שקוראים לו עומר אדם, שמסתבר שהוא פופולרי לא פחות משלמה ארצי. אז מעבירים תחנה ושומעים עדיין את אותם שירים בעברית משנות ה-80′ וה-90′.
בחוץ
אתם חונים, יוצאים החוצה ומבינים פתאום שהעיניים כל הזמן מכווצות. אז אתם נזכרים שהשמש המטורפת כאן מסנוורת והשארתם את משקפי השמש בלונדון כי חשבתם שבחורף לא צריך אותם.
בכניסה לקניון
אתם עוברים ליד מאבטח בכניסה לקניון, מנסים להבין מה הוא רוצה ואיך עוקפים אותו בלי שייגע בכם. אבל זה לא עוזר והוא בכל זאת ממשש אתכם עם המגנומטר הידני שלו.
בבית קפה
אתם מגיעים אל בית הקפה ועומדים בתור כמו שהתרגלתם באנגליה, והרעבים האחרים עוקפים אתכם בתור בלי בושה. אבל אז אתם מזמינים ארוחת בוקר ומקבלים את הארוחה הכי טעימה שיש, גם אם זה סתם מקום שלא שמעו עליו. רואים? אני לא רק מתבכיין…
בכניסה לבית
אתם מגיעים בהפתעה לבית של החברים ולא מבינים איפה המספרים ליד הפעמון. במקומם יש שמות. וואלה. ואז הם מזמינים אתכם לעלות ואפילו לא קבעתם חצי שנה מראש.
בשיחות
אתם מתעדכנים עם החברים והם שואלים “איך בלונדון?” ומקווים שהתשובה שלכם תהיה “חרא”.
בים
אתם מגיעים לחוף, מנגבים חומוס ורואים את השמש שוקעת בים. אז אתם נזכרים שככה יודעים איפה נמצא המערב.
מה שכחתי? תוסיפו לרשימה.