את תלמה קינן, מנהלת בית הספר השראלי של יום א’ בלונדון, אני פוגשת בסיומו של תהליך ארוך ומתסכל למציאת מיקום חלופי עבור בית הספר, שמקום משכנו מזה שנים היה בבית הספר בל-ליין שבהנדון. הפינוי, שלא נעשה מרצון, עתיד להתרחש בשבועות הקרובים ומה-27/4 יעתיק המוסד את מושבו לאזור NW7.
לפני קרוב ל-50 שנה נוסד בית הספר בלונדון על ידי משרד החוץ בשיתוף משרד החינוך הישראלי, ובתחילת דרכו נועד לתת מענה לילדיהם של שליחי המדינה וארגונים המזוהים עם מדינת ישראל. באותן שנים, מנתה קהילת השליחים והדיפלומטים הישראלים באנגליה עשרות אנשים, ומדינת ישראל ראתה צורך במתן מסגרת לימודים הולמת בעברית עבור אותם שגרירים. ילדי השליחים היוו באותה תקופה כ-40 אחוז מסך התלמידים בבית הספר, שזכה למימון ממשרד החוץ בהתאם.
בשנת 1988, החליטו שליחי משרד החוץ להרחיב את פעילות בית הספר ולהקים גם תיכון. הם פנו אז לתלמה קינן בבקשה לנהלו, לאור ניסיונה הרב בהכנת והגשת תלמידים לבגרויות במתמטיקה בישראל. בית הספר התיכון הציע תכנית לימודים מלאה ותלמידיו סיימו את לימודיהם בהצלחה עם תעודת בגרות בכל המקצועות הנדרשים. בהמשך שולבו גם ילדים בגילאי חטיבת הביניים.
הכול בגלל עדיפות לשליחים רווקים?
מאמרים קשורים
כיום פועל הסאנדיי-סקול רק בימי ראשון, ונראה שהתלמידים בו מגיעים מחתכים שונים בקהילה הישראלית. התמורה נוצרה כנראה בעקבות שינויי מדיניות של משרד החוץ, שעודד שליחים נטולי משפחות (שבעצם יעלו למדינה פחות), ומשום שלא מעט דיפלומטים החלו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים אנגליים ואמריקאיים.
בשנת 2006-2007, ועם הירידה המתמדת של המימון שהגיע ממשרד החוץ, הבנתי שעל מנת להבטיח את קיומו של מוסד חשוב זה שכן, מוסדות דומים במדינות אחרות, כמו בלגיה וצרפת נסגרו – עליי לעשות מספר שינויים מרחיקי לכת, מספרת קינן. כך קיבלתי החלטה אמיצה לסגור את בית הספר התיכון, ולרשום ולתפעל את ה’סאנדיי-סקול’ כעמותה ללא רווח.
לדברי קינן, התמיכה המנהלתית של שגרירות ישראל הופסקה, בעוד שהפיקוח האקדמי של משרד החינוך בתוספת מימון סמלי של כעשרה אחוזים מהוצאות התפעול השוטף והיקר נמשכו, אך גם מימון זה הופסק.
הסאנדיי-סקול משלם דמי שכירות גבוהים, סידורי האבטחה הם חסרי תקדים והתלמידים שוהים במקום רק מספר שעות מוגבל. אז מה גרם להחלטה השנויה במחלוקת? נראה שהסיבה אינה ברורה וקינן משתהה עם תשובתה. מנהלת חדשה ב’בל-ליין’ התכחשה לקיומו של החוזה והחלה לייצר מכשולים, היא מגלה, החל מהעלאת שכר הדירה בשיעור של כתשעה אחוזים בשנה ועד סגירת כיתות לימוד ומגבלות על השימוש בעזרי הוראה (לוח, ריהוט ועוד). שבועיים לאחר פתיחת שנת הלימודים, התקבלה הודעה שהחוזה בינינו פג תוקף כמעט לאלתר.
את המשכן החדש לבית הספר היה קשה למצוא. הדרישות המגוונות – ממתקנים לכיתות הנמוכות ועד לשיקולי אבטחה המחמירים לפיהם אסור שיהיו במתחם אנשים נוספים – הכתיבו התמקדות בבתי ספר יסודיים, אומרת קינן, מתוך 56 בתי ספר שאליהם פניתי, אחוז ניכר לא התאימו, חלק אחר לא היה מעוניין והבודדים שכן נענו לבקשה, כמו ‘עץ חיים’ או ‘בית שווימר’, לא התאימו.
בתום חודשים של מתח וכיתות-רגליים, המשכן החדש והמיוחל נמצא בבית ספר מבוסס, כאמור, בצפון מערב לונדון.
תלמידים מקיימברידג’ ועד ברייטון
כיום, הסאנדיי-סקול מונה מעל 210 תלמידים, ובנוסף לכיתות לימוד מותאמות גיל, מופעלת גם כיתת אולפן לילדים שאינם דוברים עברית וכיתת הכנה לבחינת ה-GSCE בעברית, לאחר שהמחזור הראשון של התלמידים שנבחנו בשנה שעברה עברו כולם בציון *A. כמו כן, לבקשת ההורים נפתחה השנה כיתה ראשונה של הכנה לבחינת ה-GCSE במתמטיקה.
לדברי קינן, המיקום החדש אינו בעייתי ויוכל לאפשר לבית הספר להרחיב את פעילותו ולפנות לישראלים נוספים בקהילה אלו המתגוררים באלסטרי, ראדלט, אדג’וור ועוד. כיום יש לנו בבית הספר תלמידים ממערב לונדון, מקיימברידג’ ומברייטון, שאינם מהססים לעשות את הדרך הארוכה בכל יום א’, היא מוסיפה. אני יודעת שהורים המאמינים בתרומה של בית הספר הישראלי לא יירתעו מתוספת נסיעה של מספר דקות, בנוסף, בית הספר החדש הוא יהודי, ולמרות מגבלות הכשרות, השילוט בעברית והתכנים הוויזואליים על קירות בית הספר רק יתרמו לאווירה הישראלית ויתמכו בשמירה וטיפוח המסורת היהודית-ישראלית.
אז מה מניע את קינן במסע שליחותה החינוכי? הנאה, סיפוק ואכפתיות, היא עונה ללא היסוס. מרביתנו לא עברנו להתגורר באנגליה מתוך החלטה שפה נרצה לגדל את ילדינו ונכדינו, ולא אחת אנו מוצאים את עצמנו חיים פה לאורך שנים מתוך שיקולי פרנסה ואחרים. חשוב לי שנרגיש ישראלים תוך שמירת הערכים הציוניים, המסורת, החגים, ימי הזיכרון, ובכלל בכל הקשור לתרבות. כך גידלתי את ילדיי וכך הם מגדלים כיום את ילדיהם.
