שש נשים, אנגליה אחת וחיים שונים

אביב זיו, 41, עשתה למעשה שני רילוקיישנים נפרדים ללונדון. הראשון נמשך שנה וחצי, אחריו חזרה לישראל, וכעבור כמה שנים עברה שוב, הפעם עם ילדים. מאז היא חיה באנגליה כבר ארבע שנים. אביב הכירה מעברים עוד מילדותה, אבל דווקא ברילוקיישן השני, כאמא, הבינה עד כמה החוויה שונה ועד כמה ניסיון קודם לא בהכרח מכין אותנו אליה. הפעם המשפחה הגיעה מוכנה יותר, עם ליווי פרקטי ורגשי ועם הבנה שמעבר אינו מסתכם בעבודה, בית ובירוקרטיה. לדבריה, לרילוקיישן יש לעיתים הילה שלא תמיד מספרת על הגעגועים, על הטלטלה הרגשית ועל הצורך לבנות מחדש מעגלים חברתיים ומקצועיים.

גם נטלי בר דוד פרנקל, 43, שחיה בלונדון כמעט שבע שנים, הגיעה עם ניסיון קודם. היא ומשפחתה חיו ארבע שנים בהולנד, מקום שאהבו ושבו כבר בנו לעצמם חיים. הפעם המעבר נבע מהחלום שלה ללמוד ב- Royal College of Art. דווקא משום שהיא הייתה זו שהובילה את השינוי, היא נשאה תחושת אחריות כבדה כלפי בן זוגה והבנות. כחצי שנה לאחר המעבר הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. בדיעבד, נטלי מדברת על רילוקיישן כתהליך של שנים ועל האומץ ללכת אחרי חלום, גם כשאי אפשר לדעת איך הדרך תיראה.

רותם חזוט, שחיה באנגליה כשנה, עברה בעקבות עידודו של בן זוגה, שבעצמו עשה עלייה בגיל בוגר, לצאת מאזור הנוחות ולחוות חיים בחו”ל. הכול קרה מהר ורק בדיעבד היא הבינה שלא ירדה לעומקם של פרטים מהותיים, מהתקציב ועד לעובדה שמסלול הוויזה שלה אינו מאפשר לבן זוגה להצטרף אליה באופן קבוע. רותם, בוגרת 8200 שמגדירה את עצמה כאינטרוורטית ומתמודדת עם חרדות, הגיעה מתוך מחשבה שהיכולות שלה יפתחו בפניה דלתות. באנגליה חיכתה לה תובנה מפכחת: היא מוכשרת, אבל מוקפת באנשים מוכשרים לא פחות, ואף אחד אינו מחכה לה. כדי להתקדם היא נאלצה להגיע לאירועים, לעשות נטוורקינג ולבנות קשרים מאפס. המסר שלה פשוט: אם אני יכולה, גם אחרות יכולות.

דפנה רז שפי, 60, שחיה באנגליה כ-27 שנים וחצי במצטבר, וענווה ברוך, 50, שחיה כאן כבר 23 שנה, בנו את חייהן דווקא מחוץ לבועה הישראלית והיהודית. דפנה חיה לאורך השנים בשכונות רב תרבותיות, וענווה בחרה להתגורר מחוץ ללונדון, באזור שכמעט אין בו קהילה ישראלית או יהודית. שתיהן מדברות על הצורך להגיע למדינה חדשה עם ענווה: לעצור, להתבונן וללמוד לפני שמנסים לשנות את הדרך שבה הדברים נעשים.

לנקודה הזו מצטרפת גם איילת שולמן, 34, שחיה בבריסטול שנה ושמונה חודשים. היא וענווה מדברות על ההבדל בין לדבר אנגלית לבין “לדבר בריטית”: להבין סאבטקסט, פידבק, ניסוחים במיילים וחילוקי דעות. מול הישירות הישראלית, התרבות הבריטית נוטה פחות לעימות ישיר. היכולת לקרוא את הקודים האלה יכולה למנוע תסכולים, לשפר תקשורת ולהרחיב את ארגז הכלים שלנו.

אצל איילת הגיע שלב שבו נדמה היה שהכול הסתדר: הילדים התאקלמו, היה בית והייתה עבודה שאהבה. ואז, בתוך זמן קצר ובנסיבות שמחוץ לשליטתה, היא מצאה את עצמה בלי הבית ובלי העבודה. החוויה הובילה אותה לתובנה שכמעט שום דבר שאנחנו לומדים בחיים לא באמת מכין אותנו לרילוקיישן. מכאן גם המסר שלה על חמלה עצמית: אם קשה, זה לא אומר שנכשלנו. לפעמים קשה פשוט כי זה באמת קשה.