שקט תעשייתי

‘המלצר האילם’ הוא מסוג המחזות בהן רב הנסתר על הגלוי ואפילו סוף המחזה משאיר יותר סימני שאלה מאשר תשובות ופתרונות. העלילה מתמקדת בשני רוצחים שכירים, בן וגאס, שמוצאים את עצמם בחדר זר ומוזנח, שם הם מחכים לפקודה שתשלח אותם למשימת הרצח שלהם. מהדיאלוג ביניהם אנחנו מבינים שזוהי עבורם שגרה מקצועית, ושהם עובדים ביחד כצוות כבר זמן רב.

המקום בו הם נמצאים לא מוגדר, עד שלפתע נפתחת מאחוריהם מעלית – מסוג המעליות שבהן משתמשים בבתי-קפה ומסעדות – ובתוכה פתקים שמכילים הזמנות אוכל של מסעדה יוקרתית. הם מנסים לספק את הסחורה אבל מן הסתם אין ברשותם הרבה יותר מתה וביסקוויטים. הסיטואציה המוזרה מוסיפה למתח שכבר שורר ביניהם ומובילה בהדרגה לסוף מפתיע, שמרמז על טרגדיה אפשרית.

אחד האלמנטים החזקים במחזות של פינטר הוא השימוש בשפה אבסורדית, חסכונית ושנונה. שום שורה איננה מיותרת, והדיאלוג מותיר די הרבה מקום למשחק ולבימוי להטביע את חותמם. הגישה החסכונית באה לידי ביטוי גם בבמה סימבולית שמעבירה באופן אפקטיבי את תחושת ההזנחה והניכור.

לאורך ההצגה ישנם רגעים בימתיים מהוקצעים שמאפשרים לנו לראות את הסיפור ולא רק לשמוע אותו, עם משחק מאד מדוייק של שני השחקנים (בעיקר ג’ייסון אייזקס). ישנו גם שילוב של הומור סלפסטיקי עם רמיזות לסרטי גנגסטרים ומאפיה. אחת התחושות החזקות בהצגה היא תחושת התסכול של חוסר השליטה של הדמויות על כל המתרחש סביבם. עם מציאות חיינו המודרניים, גם 50 שנה אחרי כתיבת המחזה, זה בהחלט מוטיב שאפשר בקלות להזדהות איתו.