זה היה צפוי מזה זמן רב, ולגמרי מפתיע שלא התרחש כבר לפני שנים רבות, אבל הנה תם לו עידן טוני בלייר במזרח התיכון. הישראלים יצטערו על לכתו, הפלסטינים ישחררו אנחת רווחה, והעולם כולו ישקיף באדישות מוחלטת. בלייר מיצר על העובדה כי ההגבלות על שליחותו מנעו ממנו לפעול למען שלום במרחב וכפו עליו להתרכז בכלכלה הפלסטינית בלבד, אולם תחומי אחריותו היו נהירים לו עוד לפני שקיבל עליו את התפקיד בעידודו של ידידו ג’ורג’ בוש. הוא אמנם זוקף לזכותו את הפריחה הכלכלית של הגדה המערבית, אולם לא עלה בידו לקדם דו-קיום בין שתי הקהילות משני צידי החומה. בשנים האחרונות, הוא יצא ובא בארמונות סעודיה ואבו דאבי, מילא את כיסיו במרשרשים והואשם בניגוד אינטרסים.
ברמאללה הוא לא התקבל בברכה כבר מההתחלה, בשל מעורבותו בפלישה האנגלו-אמריקאית לעיראק. גם תמיכתו במלחמת לבנון השנייה לא קנתה לו ידידים רבים בעולם הערבי. אפילו במפלגת הלייבור הוא היה צריך להתגבר על ניסיון פוטש של עשרות חברי פרלמנט, שתקפו אותו על שלא קרא לישראל לנצור את האש במאבקה נגד חיזבאללה. תמיכתו במלחמות ישראל ברצועת עזה היוו לא רק סמרטוט אדום בעיני הרשות הפלסטינית, אלא הקש ששבר את גב הגמל.
בלייר עוזב, אך אינו נוטש. כך לפחות הוא אומר למקורביו. הוא יישאר באזור ויתרום מניסיונו כשהוא משוחרר מהמגבלות הפורמליות של תפקידו כשליח. הוא חותר לשפר את היחסים בין ישראל לעולם הערבי המתון, מה שאולי עתיד לסלול את הדרך לפיתרון שתי המדינות ההולך ומתרחק. בתום שמונה שנות מעורבות חלקית, ניתן יהיה להעניק לו תעודה עם ציון בינוני. הציפיות ממנו היו רבות, ויורשו לא ירשום הצלחה גדולה יותר. אולי הגיעה השעה לבטל את התפקיד לגמרי ולהתרכז בצורך לסיים את מלחמות האזרחים בעולם הערבי.
לשוב לעידן הבלייריזם
אולם, דווקא כשהשמועות על כך שתפקידו במזרח התיכון מתקרב לקצו, זכה טוני בלייר לכותרות חיוביות בשיח הפוליטי שלאחר תבוסת מפלגתו בבחירות. בימים אלה, הולכת ומתקבעת הטענה שההתנערות של אד מיליבנד מהלייבור החדש, שהביא למפלגה שלושה ניצחונות רצופים בקלפי, היא זו שטרפה את קלפיה של מפלגת העבודה בבריטניה. המסקנה, אם כן, מתבקשת מאליה: יש לשוב לעידן הבלייריזם ולהשיב עטרה ליושנה.
בלייר עצמו יכול למרוח על פניו חיוך רחב. מפלגתו, זו שבה הוא נחשב למצורע פוליטי בגלל המלחמה בעיראק, מפתחת לפתע נוסטלגיה כלפיו. הוא, מן הסתם, חייך פחות כשקרא את הספר החדש שנכתב עליו ויצא לאור שבועות ספורים לפני הבחירות. שלושה עיתונאים – פרנסיס בקט, דיוויד הנקה וניק קוצ’אן – חברו יחד על מנת להבאיש את ריחו ולתקוע מסמר נוסף בעמוד הקלון שלו. הם מנסים להתחקות אחר מקור עושרו, לאמוד את נכסיו ולחשוף את קשריו הענפים ברחבי העולם. זרקור מיוחד הם מפנים אל תפקידו כשליח הקוורטט, שאותו מילא מאז עזב את רחוב דאונינג ב?2007, ואינם חוסכים ממנו את שבטם.
עושה לביתו
על פי הספר, בלייר לא הגיע למשרתו החלקית בירושלים כמשכין שלום בין ישראל לפלסטינים, אלא כדי לעשות לביתו. הג’וב שקיבל מטעם הרביעייה אינו אלא שם קוד להדפסת כסף, לכרטיס כניסה שפתח בפניו דלתות לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו. מבורמה ועד קזחסטן, מהודו ועד כוש. לדעתם, איש אינו יודע כמה מזמנו מקדיש האיש לעשייה פוליטית, וכמה ממנו הוא מקדיש לפיתוח עסקים חובקי תבל. כך גם אין איש יודע היכן עובר הקו החוצה בין שני התחומים. תרומתו לפלסטינים, הם קובעים, היא אפסית. ומי הראייה לכך? הפלסטינים עצמם. המחברים מראיינים את נביל שעת ואת חנאן עשראווי, והשניים שופכים עליו אש וגופרית. הראשון סבור שבלייר הוא פשוט חסר תכלית, והאחרונה מצביעה על כך שתמיד יישר קו עם בנימין נתניהו.
היא גם מוסיפה שבלייר יעץ לפלסטינים לא לבקש הכרה באום, ואולי בדיעבד היא צריכה להודות שאכן הוא צדק. שעת, שהיה שר החוץ של הרשות הפלסטינית, טוען כי בלייר נוהג להגיח ולהיעלם, מצליח לשכנע את צהל להוריד מחסום כזה או אחר בגדה המערבית ומעניק אשליה של שפע.
בכך הוא מתייחס לכתב ההגנה של בלייר עצמו, הטוען כי מאז נכנס לתפקידו הצמיחה בגדה התייצבה על שתי ספרות, כי שריין העסקה של 10,000 עובדים פלסטינים בישראל וכי הסדיר לרשות הפעלה של רשת סלולרית שנייה.
על בלייר ניתן כמובן לכתוב ביקורת כהנה וכהנה, והיא תהיה לרוב מוצדקת. אולם, להיטותם של המחברים להכפיש את שמו היא כה גדולה, עד כי ניתן ללמוד על כוונותיהם השקופות על פי זהות האנשים שהם טרחו לראיין. אחת מהן היא גיסתו למחצה, לורן בות’, שנשבעה אמונים לעניין הפלסטיני ואפילו התאסלמה. זו מספרת כיצד היא ראיינה כמה ממנהיגיה הערביים של חברון, שבה ערך בלייר ביקור, הזכור בזכות הנעליים שניסו להשליך עליו. אלה לא יכלו, היא אומרת, להסתיר את שאט הנפש ממנו. היא עצמה נגעלה מבלייר, שאמר לאחר רצח החייל לי ריגבי כי יש בעיה בתוך האיסלאם ואין מדובר בכמה קיצונים בלבד. המחברים גם מצטטים אקדמאית פלסטינית ידועה בשם ראדה כרמי, שמבטלת את בלייר לחלוטין וטוענת שבמקרה הטוב, הוא לוקה בחוסר רלוונטיות מוחלט. לשיא האבסורד מגיעים הכותבים, כשהם מחפשים ראייה אצל לא פחות מאשר עבדול וואחיד, ראש החיזב א?תחריר בבריטניה, שהוציא מחלציו מחבלים מתאבדים ומטיפי שטנה. זה מכנה את בלייר אחד האנשים הכי שנואים באזור, שאינו יכול להיחשב למתווך הגון. אירוני הוא, שאותו וואחיד צריך היה דווקא לשבח את בלייר, שכן, בהיותו ראש ממשלה הוא הבטיח להוציא את ארגונו מחוץ לחוק לאחר פיגועי לונדון, אך נמנע מלעשות כן.
הפלסטינים דווקא אהבו את מי שהיה שליח הקוורטט לפניו, ג’יימס וולפנזון, נשיא הבנק העולמי לשעבר. זה פרש מתפקידו כעבור שנה בתפקיד, לאחר שהבין כי המנדט שניתן לו אינו מאפשר להניע מומ בין הצדדים. אלכס ברומר, העיתונאי שלאחרונה התמודד על תפקיד ראש הקהילה היהודית, כתב ביוגרפיה על וולפנזון וסבור כי אין להשוות בין שני השליחים, שכן, עבור בלייר התפקיד הזה מהווה מתנה משמיים הפותחת בפניו דלתות בארמונות ערב.
כמה זה עולה לנו
הספר מאשים את בלייר בתמיכה חד?צדדית בישראל. כהוכחה לכך הוא מביא שתי דוגמאות: הראשונה, מינויה של קצינת מודיעין ישראלית לשעבר בשם ליאן פולק כאחת מיועציו, והשנייה היא תרומה שקיבל מהמיליארדר חיים סבן לטובת הקרן הבין?דתית הנקראת על שמו של בלייר. זוהי, לפי הכותבים, הוכחה סופית שלפלסטינים לא צפויה כל עזרה מצד בלייר. אני מניח שלאוזני המחברים לא הגיעו השמועות על רומן שנרקם בין בלייר לבין עפרה שטראוס, אחרת גם אותה הם היו מצרפים לרשימה המרשיעה.
וכל הכלום הזה עולה לנו כמובן. עלות השכרת קומה שלמה במלון אמריקן קולוני בירושלים הגיעה לכמיליון דולר (כ?640,000 פאונד) בשנה. המעבר למשרד סמוך בשכונת שייח’ ג’ראח אינו רחוק מסכום זה. לכך יש להוסיף שכר של שבעה עובדים, שומרי ראש, מכונית משוריינת, נהג צמוד ושאר ירקות. בלונדון חשבון ההוצאות גדול אף יותר, והוא כולל פנסיה בת 64,000 פאונד והוצאות משרד בסך 84,000 נוספים. שומרי הראש מוסיפים לחשבון עוד רבע מיליון פאונד.
בלייר אינו מקבל שכר עבור ביקוריו במרחב, ולכן מדובר במשרה חלקית. המסקנה המתבקשת היא, כי שליח הקוורטט צריך לעבוד במשרה מלאה ולקבל מנדט מדיני, לא רק כלכלי. עז אז ימשיך בלייר לעשות חיים, והסכסוך המזרח?תיכוני ימתין לשליח הבא.
Blair Inc.: The Man Behind the Mask. By Francis Beckett, David Hencke, Nick Kochan. John Blake, 374 pages. £20.
