הבחירה בווטפורד קולוסיאום לארח את מופע ההתרמה של עמותת “מנה-מאיר פנים” הייתה על הנייר מעט תמוהה. המיקום בעיר שנמצאת טיפה מעבר לגבולות לונדון יצר תנאי פתיחה לא בהכרח אידיאלים. המארגנים כנראה נתנו אמונם בקהל הלונדוני-ישראלי שיבוא לראות את האגדה שלום חנוך – ובכך, מסתבר, לא שגו. האולם לא היה מלא עד גדותיו, אך מאות הצופים שהגיעו ביום שני בערב (בהם זוכי ההגרלה של עלונדון) היוו כמות לא מבוטלת שעזרה בהכנסות, שיועברו כתרומה למשפחות החיות מתחת לקו העוני בישראל (מנהל העמותה גבי בלאואר מסר שהגיעו 600 איש ונאספו 30,000 פאונד).
גבי בלאואר פתח את הערב, אחרי הופעות חימום קצרות של הילה בן זקן ורותם אברבך. ואז עלה לבמה שלום חנוך, מלווה בפסנתרן הצמוד משה לוי, לקול תשואות קהל אוהד וחם, שהתרגש כמו חנוך עצמו. את המופע “יציאה” מריצים חנוך ולוי כבר למעלה מ-15 שנה, לרוב באולמות קטנים. במקביל, חנוך ממשיך לתת ברוק בישראל עם מופע הלהקה “חיות לילה” מופיע גם לצד אמנים אחרים, האחרון שבהם הוא מופע משותף ומצליח עם מתי כספי.
מרגש כשהוא לוחש
השבוע קיבלנו חנוך פתוח, נינוח, מחובר לשירים הקלאסיים ולקהל, ובהחלט מחוייב לתת את כולו. האינטימיות שבמפגש המוזיקלי של פסנתר וגיטרה אקוסטית מהווה אתגר עבור חנוך הזמר. כמי שכבר ראה אותו לא מעט, בכל הופעה מתעורר החשש שקולו המוגבל של חנוך לא יעמוד באתגר הזה, ואיכשהו בכל פעם מחדש הוא מוכיח שעדיין יש לו את זה. בגיל 72 שלום עדיין יודע לשכנע בצעקה (“בלי לומר מילה” הדרמטי), לא מפספס גם בגבוהים (“מאיה”) ובעיקר מרגש כשהוא שרלוחש בבלדות הנצחיות.
אחד משיאי הערב היה הביצוע ל”למה לי לקחת ללב”, שחנוך הלחין למילותיו של אריק איינשטיין באלבום הקלאסי שלהם, “שבלול”. 50 שנה אחרי, השיר מבוצע בצורה מדויקת, נשאר נאמן לפורמט המקורי אחד לאחד, ונותן הרגשה שחנוך ממש שר אותו לזכר איינשטיין.
מתבדח גם על חשבון עצמו
לא הכל נשמע צלול, בהרבה שירים הוא יותר מדבר מאשר שר, או נותן לקהל לשיר במקומו – טריק מאוס אבל עובד ונותן מנוחה למיתרים של שלום. “היה כדאי” הרגיש מאומץ מדי, עם תפקידה של גיטרה בס בפלייבק, שהרגיש לא שייך. אבל זה זניח ונסלח. שלום מפעיל את הקהל, שנענה לו, ומתבדח גם על חשבון עצמו. צריך לזכור שחנוך הוא מלודיסט מחונן, ומלודיות כשלו ראוי להצליח לשמוע גם כשהכלי המבצע הוא קול מעושן ומשופשף. על זה חנוך עובד קשה, הבעות פניו וכל שפת גופו תומכות במאמץ, כמו טיפוס על הר, וכשמגיעים לפסגה (דמיינו את שורת הסיום של “לא יודע איך לומר לך”) – היא כנה ואמיתית אפילו כשהוא שר אותה בפעם האלף.
שלום חנוך משחרר מדי כמה שנים אלבומים חדשים, אבל הוא ממעט לנסות שירים מתוכם בהופעות. ייתכן כי הוא נמנע במודע מלאתגר את הקהל בהופעות בחו”ל ומעדיף לתת לו את מה שהוא רוצה: לשיר בציבור את הלהיטים (ע”ע פול מקרטני), או אולי הוא עצמו מסופק אם החומרים החדשים חזקים מספיק כדי להחזיק הופעה. חנוך עושה את מה שהוא עושה בכוונה ובאהבה. אולי זה יהיה טוב מדי פעם לרענן את הסט של שירים, שרובם בני 30 שנה ויותר, ולשלב דברים שחנוך כותב וחושב בימים אלה? אני מאמין שקהל אוהד וקשוב כמו זה שהיה ביום שני בווטפורד היה מקבל גם שיר או שניים חדשים בחום. אבל אולי אני תמים.
מילה אחרונה על משה לוי – כל כך הרבה תמיכה, יצירתיות וזרימה בנגינת הפסנתר והאקורדיון שלו. הוא העוגן שנותן לחנוך את האפשרות לעוף וגם מחזיר אותו הביתה. כמה טוב.
