לפני כשבועיים חגגה מדינת ישראל הצעירה, הקטנה, הגועשת והמרגשת את יום הולדתה ה 73. במהלך כל השנים הללו אמנם לא רשמנו הישגים מרחיקי לכת בענף הכדורגל אך כן זכינו לטעום נציגות ישראלית בליגה הטובה בעולם, הליגה האנגלית. עשרים וארבעה ליתר דיוק, זהו מספר הישראלים ששיחקו בכדורגל האנגלי. חלקם נרשמו בדפי ההיסטוריה והיו חלק בלתי נפרד מקבוצותיהם כגון רוני רוזנטל שגם זכה באליפות עם ליברפול בעונה חלומית עבורו; או כמו אייל ברקוביץ’ ששיחק במנצ’סטר סיטי וסאות’האמפטון ונחשב לאחד הקשרים הטובים שנחתו בממלכה; או יוסי בניון שהיה בלא פחות מ-5 קבוצות כולל ליברפול, צ’לסי וארסנל. חלקם לעומת זאת, לא זכורים לנו כלל כמי ששיחקו באנגליה וזאת מאחר ולא הטביעו את חותמם אבל בכל זאת זכו לכבוד האדיר.
ומה היום? היום אף לא ישראלי אחד משחק בליגה האנגלית וגם האחרונים שהיו שם לא כיכבו. וכאן נשאלת השאלה למה בעצם היום כבר אין כוכבים ישראלים בדמות בניון, ברקוביץ’ רוני רוזנטל וכו? הסיבה לדבר לא בהכרח מצביעה על כך שהכדורגל השיראלי של ימינו טוב פחות מזה של לפני כמה שנים אבל יכולה להעיד על תפיסה מנטלית שונה בשילוב השפעת המדיה והרשתות החברתיות.
בשנים האחרונות ישראלים צעירים רבים סומנו ככוכבים עולים שעתידים להגיע לדרגות הגבוהות ביותר כולל ה’פרמיירליג’. אבל משהו שם נתקע והוא לא סתם נתקע, יש לזה סיבה. עידן הרשתות החברתיות בשילוב המדיה התקשורתית יוצרים הד מטורף על כל אותם פוטנציאליים לא ממומשים והדבר יכול לגרום למספר דברים ובניהם להשפיע על יכולתו של השחקן על המגרש. ההתרכזות הגבוהה בך וביכולת המצופה ממך יכולה להשפיע דווקא לרעה על הביצועים בפועל.
בנוסף לכך, מרוב דיבורים על פוטנציאל ועל הגבהים אליהם יכול השחקן להגיע, השחקן הישראלי עושה את קפיצת המדרגה מוקדם מדי. מה הכוונה? הוא יוצא לשחק בליגות זרות, כביכול מתקדמות יותר שיהוו מעין תחנת מעבר לפני קדמת הבמה. הבעיה היא שלא פעם קורה שדווקא שם השחקנים הישראלים לא תמיד מוצאים את עצמם או מגלים שהרמה הנוכחית שלהם לא מספיק תואמת את הציפיות. עד מהרה הם ימצאו עצמם תקועים ברמה נמוכה ממה שהפוטנציאל ייעד להם או במקרה אחר, בחזרה בישראל. יש שלל דוגמאות לתופעה הזו כמו עומר אצילי, איתי שכטר, אייל גולסה ועוד.
ישראלים בפריימליג
האם זה מקטין את הסיכויים לראות בעתיד הקרוב ישראלים מככבים ב’פרמיירליג’? ובכן זה תלוי אך ורק בשחקנים. הרי הפוטנציאל קיים אבל רק עבודה קשה ומנטליות חזקה יכולים לגרום לנו להתמוגג שוב מישראלים בליגה הטובה בעולם. דוגמא טובה לכך היא מנור סולומון.
סולומון בן ה-21 משחק כיום בשחטאר דונייצק האוקראינית אליה עבר ממכבי פתח תקווה בגיל 19. כבר כששיחק בפתח תקווה ידוע היה שמדובר בכישרון חד פעמי והוא החזיק בהצעות מפתות יותר כמו מעבר לרומא האיטלקית ואפילו מועדונים מגרמניה הביעו עניין. היום, כשנתיים אחרי המעבר, סולומון עם רזומה גבוה יותר, אחרי שכבש 4 שערים בליגת האלופות, שניים נגד ריאל מדריד ואחד נגד מנצ’סטר סיטי ושער ניצחון על אטלאנטה. אבל הוא לא ממהר לשום מקום. ההתעניינות בו מצד מועדונים גדולים, כולל ארסנל שעוקבת אחריו מזה זמן מה, רק הולכת וגוברת אך מנור כרגע בשלו. הוא מתרכז בשחטאר וייתכן וההשתהות הזו בקבוצה שהיא לא מאריות אירופה אך ברמות הגבוהות נותנת לו את הטאצ’ים האחרונים לפני שאולי נראה אותו בקרוב אצלנו בבריטניה.
מנור הוא רק דוגמא טובה לכך שיש אפשרות לעתיד מזהיר. אם דור העתיד יילמד למצות את הפוטנציאל שבו תוך עבודה קשה, התמדה ותכנון מסלול נכון, אין ספק שבשנים הבאות שוב נראה מספר ישראלים בליגה האנגלית שיהוו גם חלק משמעותי מקבוצה ויניבו מספרים יפים, בדיוק כמו האגדות של אז. אין ספק שאפשר להיות אופטמיים שהבאים בתור שיגיעו לקדמת הבמה יפיקו לקחים מאלו שהציפיות מהם היו גבוהות אך לא התממשו.
אולי תאהבו לקרוא עוד כתבה על שחקני כדורגל ישראלים בליגה האנגלית פרמיירליג:
https://alondon.net/new-site/היסטוריה-רבותיי/
