במרכז הסיפור עומדת סוזאן (ג’ני-די המצויינת), אישה שנונה, אינטליגנטית ומושכת אך משועממת מחייה חסרי התכלית. בעלה ג’רלד, איש דת משועמם גם הוא, עסוק שנים בכתיבת ספר על מנזרים מהמאה ה-12-13.
איתם מתגוררת גיסתה האלמנה, מוריאל, אחותו של ג’רלד, שמנסה ללא הצלחה, לעזור בבישול ובמלאכות בית אחרות. לסוזאן ולג’רלד יש בן יחיד, ריק, שהצטרף לכת הממוקמת בהאמל המפסטד, שעקרונותיה כוללים ניתוק קשר עם המשפחה.
המחזה נפתח ביום בו אמור ריק להגיע לביקור אחרי שנתיים שלא היה בבית. בעקבות נפילה מקרית בגן ציבורי, מתחילה סוזאן לראות דברים שלא בהכרח מעוגנים במציאות. היא יוצרת משפחה אלטרנטיבית דימיונית (שנראית לקוחה ממחזה מסוגנן של נואל קאוורד), עם בת, אח ובעל אוהב, שאוהבים ומעריצים אותה.
הגדולה של המחזה היא בשילוב הטרגי-קומי של שני העולמות ובבחירה התיאטרלית הממחיזה את מה שעובר בראשה של סוזאן ואת כל הדמויות שהיא רואה. הבחירה בעולם הדימיוני מאפשרת גם יציאה ממוסכמות תיאטרוניות ריאליסטיות ושימוש באלמנטים סוריאליסטיים, שחלקם מפתיעים ומצחיקים, אשר גורמים לעולם המציאותי של סוזאן להיראות קטן וטריוויאלי עד כאב.
ג’ני-די, בדמותה של סוזאן, מצליחה ליצור אמינות והזדהות לכל אורך ההצגה. אנחנו אוהבים אותה גם כשאנו רואים את המרירות והציניות שבה וחוזים בכאב איך בהדרגה היא מאבדת שליטה. לצידה מופיע אנסמבל מוצלח של שחקנים, ביניהם סטיוארט פוקס (הבעל ג’רלד), שאוהב לנאום ופחות להקשיב, פול קיפ בתפקיד קומי מוצלח (הרופא ביל), שמלא בכוונות טובות אך לא בהכרח עושה בחירות רפואיות מוצלחות וגם שרה לון (מוריאל האחות הקדושה והמעונה), שלעיתים גונבת את ההצגה.
יחד עם הבימוי המהוקצע של אייקבורן ושאר הצוות האמנותי, נראית ההפקה הנוכחית רלוונטית ומקורית גם היום, 23 שנה לאחר שהועלתה ההצגה לראשונה.
פרטים במדריך:
