בנוסף ליצירתם האמנותית, פ?יל וגליה קולקטיב (שם המשפחה הרשמי שלהם) הספיקו להיות עורכי משנה של המגזין ארט פייפרס, ולכתוב למגזינים ביקורתיים נחשבים, כגון ארט מונת’לי ומיוט. בימים אלה הם מסיימים את הדוקטורט שלהם באוניברסיטת גולדסמית’, שעוסק באמנות ודמוקרטיה. ואם כל זה לא מספיק, הם גם בעליו ומנהליו של חלל אמנות חדש ובועט במזרח לונדון בשם זירו, קליין וקומה, שבנוסף לתערוכות, משמש גם כמרכז לדיונים והקרנות סרטים.
שניהם נולדו בירושלים, נפגשו בתיכון, וללונדון הגיעו בשנת 2000, ללימודי תואר שני בגולדסמית’. את אמנותם ניתן להגדיר כהתכתבות עם המורשת המודרניסטית ועם רעיונות אוונגרדיסטיים והאופן שבו הם משיקים לתרבות הפנאי. הם ידועים בעבודות הווידיאו והפרפורמנס, העושות שימוש בכוריאוגרפיה, מוזיקה וריטואלים, ועוסקות ביחס שבין אמנות לפוליטיקה והאירוניה בייצוגם בתרבות העכשווית.
במופע החדש שלכם, We (שעולה ב-8/4 ב-ICA), אתם מנגנים לראשונה בעצמכם. כיצד אתם רואים את תפקיד המוזיקה ביצירתכם?
תמיד אהבנו מוזיקה, מדי מכדי לייצר אותה. אמנות נראתה לנו קלה יותר כי היא לרוב פחות מוצלחת. אבל תמיד שאפנו לתקשר את מה ששאבנו מהלהקות שאהבנו, ולא לעבוד בזירה המצומצמת של עולם האמנות. אנחנו מקווים שהפרוייקט הנוכחי יאפשר זאת במידת מה. במסגרת המופע אנחנו מבצעים שירי פופ מוכרים, שבהם החלפנו את שם הגוף של הדובר מיחיד לרבים, כמו We Will Always Love You. אנחנו ושני פרפורמרים נוספים חובשים קופסאות שחורות על ראשינו ולבושים חליפות תואמות, כאשר בין השירים אנחנו מחליפים כלי נגינה. העובדה שיש לנו רמות שונות של ניסיון במוזיקה לא אמורה לשנות את האפקט הכולל, הבוחן את היחסים בין הפרט לכלל בזירה של תרבות פופולרית, שמייצרת את הכוכב ככלי לעיצוב זהות היחיד כחלק מקהל.
אילו תערוכות מציגות בחלל שפתחתם?
התערוכה הבאה בחלל היא של ‘פלסטיק פנטסטיק’ (הפתיחה ב-7 באפריל)… התערוכה הראשונה בחלל הייתה של המוזיאון לאמנות אמריקאית – ברלין, פרוייקט מרתק שבוחן שעתוק וחזרה על הקאנון המודרניסטי, כתגובה לקץ ההיסטוריה של האמנות. במרץ הצגנו כלי נגינה מלאכת יד מאת קינג קוני וובל, לצד סרטים תיעודיים, שבהם הוא בוחן את הפולקלור הבדיוני למחצה, שסובב את היצירות הללו. כמו כן, נערכו בגלריה שיחות בנושא תגובות לקיצוצים באמנות ובחינוך, העוינות של חפצים דוממים, שמגלמים בתוכם את הניכור של תהליך ייצורם והקרנה של תיאטרון הקולקטיב הסלובני NSK.
לא מעט אמנים ישראלים צעירים הפועלים בחול, מציינים יחס אמביוולנטי לגבי ההגדרה שלהם כאמנים ישראלים – אם זה נובע כהתנגדות למקום המרכזי שלאומיות תופסת בחוויה הישראלית ולמדיניות הממשלה, או מחוסר רצון להיות מתויג באופן מסוים. כיצד אתם חווים את הישראליות שלכם?
אנחנו מתנגדים ללאומיות, לא רק בהקשר הישראלי, ומסרבים להגדיר את עצמנו לפי דברים שיד המקרה קבעה בטרם הולדתנו. אנחנו חווים את היותנו ישראלים בעיקר כקושי בתהליכים בירוקרטיים וכמבוכה קלה כשאנחנו חשים את עצמנו לא מספיק מנומסים ביחס לבריטים.
אתם שומרים על קשר עם ישראל או עם ישראלים נוספים בלונדון?
יש לנו עדיין משפחה בישראל ואנחנו נוסעים כל שנה לליל הסדר. נותרו לנו מעט חברים בישראל, אבל רובם עזבו למקומות שונים בעולם, כמו גרמניה או ארהב. בלונדון אין לנו הרבה חברים ישראלים, ואין לנו תחושה של השתייכות לקהילה ישראלית. אם היינו נשארים בארץ, היינו צריכים להיאבק על כל דבר, לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה אמנותית. בשלב מסוים היינו צריכים להחליט אם המאבק הזה פרודוקטיבי או שווה ערך, או שעדיף לעזוב למקום שהינו פתוח יותר לאמנות שלנו.
מדוע דווקא לונדון?
זה היה שילוב של מספר פקטורים, כמו אנגלופיליות כללית והעובדה שבגיל תשע אהבתי את הביטלס (גליה). בנוסף, כשגרנו בירושלים, היינו קוראים אדוקים של ‘כל העיר’, שבו כתב אוהד פישוף וכתבי מוזיקה נוספים, שכולם עזבו ללונדון. התרשמנו שרוב התרבות שאנחנו אוהבים מגיעה מפה, בעיקר מוזיקה. נסענו כמה פעמים ואהבנו את מה שחווינו. הרגשנו שזו עיר שיש בה חיבור מוצלח בין תרבות גבוהה לנמוכה, יותר ממקומות אחרים (כמובן קשור להיסטוריה של הפאנק וכד’), אבל באופן כללי אנחנו מרוצים מלונדון כמקום רב תרבותי שזורמים דרכו הרבה אנשים וקורים בו הרבה דברים מעניינים.
אתר הגלרייה: www.xero-kline-coma.com
