העליצות היא המאפיין הבולט ביותר של ברית המועצות, זהו שמה של התערוכה החדשה בגלריית סאצ’י, אשר למעשה מקורו בציטוט של ג’וזף סטאלין. אך אין שום שמחה או אושר באמנות המוצגת, אלא הרבה כאב וייאוש. הבחירה הסרקסטית לקרוא כך לתערוכה של אמנות רוסית עכשווית מעידה על הקשר בין עבר והווה, בין ברית המועצות לשעבר לבין רוסיה של היום.
יותר מ-20 שנים עברו מאז התמוטטותו של הגוש הקומוניסטי, אולם רוסיה עודנה מלקקת את הפצעים של החיים תחת משטר מדכא. מאות הצילומים, הפסלים, הציורים והמיצבים הנפרשים על פני הגלריה כולה, הם לא רק זיכרון לימים שהיו, אלא עדות להשלכות שיש לאותה תקופה על ימינו אנו. אחת האימפליקציות באה לידי ביטוי במציאות העגומה העולה מתמונותיו של הצלם, בוריס מיכאילוב, אשר מהווה ביקורת קשה על ההתפוררות החברתית של אוקראינה לאחר פירוק האיחוד. דרך תיעוד חייהם של חסרי הבית, האמן מכריח אותנו להישיר מבט אל מה שאיננו רוצים לראות – פחד, לכלוך וסבל קשה מנשוא. החולי של החברה משתקף בעיניהם של מי שלא נותר להם עוד כלום והם עומדים עירומים, פגיעים ופצועים בנפשם ובגופם.
דרך נוספת בה התערוכה עומדת על ההפרדה המלאכותית בין העבר והווה היא באמצעות ההצגה של אמנים בתחילת דרכם לצד כאלה שחוו על בשרם את זוועות הקומוניזם. הפסלים של האמנית הצעירה, ניקה נילובה, מעידים על הדרך בה ההיסטוריה של עמה נראית במבט מן המאה ה-21, לעומת התמונות של סרגיי ואסילייב, שחזה בכך במו עיניו, כאשר אולץ לעבוד כשומר במחנות העבודה הסובייטיים.
הצילומים של ואסילייב חוקרים מקרוב את הקעקועים של אסירי הגולאג, שהוכנו מדם ושתן, במהלך תקופת המאסר, ומכילים מסרים מקודדים כנגד המשטר. מאחר והקעקועים היו אסורים על פי החוק, מי שבחר לקעקע את פניו היה זה שידע שחייו יסתיימו במעצר, כמו גם אלה שעשו שימוש אירוני בפרצופו של לנין או בסמל המגל. הצלקות שהם נושאים על גופם מעלות סימן שאלה בנוגע לרוסיה של היום: האם קביעותו של הקעקוע מסמלת את דבקותה של המדינה במשטר דיקטטורי? האם באמת קיים הבדל בין אז לעכשיו, בין התוצאה של ההתקוממות כנגד משטרו של סטלין לבין מה שמצפה למתנגדיו של פוטין? גלו את התשובה בתערוכה המדהימה והמומלצת.
