אומנם לא ממש צחקתי, אבל מצד שני גם לא עשיתי תאונת דרכים. שפיגלמן עוד ניסתה לומר משהו על נחשול (תסלחו לי על המטאפורה) התלונות העלול להגיע לתחנה בעקבות ההתבטאות חסרת הטעם, אבל גם לה היה ברור שמחאה ציבורית נגד האמירה הזו איננה כלל אופציה, וכך גם הסיכוי לנזיפה, אפילו קלה שבקלות, ממעסיקיה, שלא לדבר על מכתב פיטורין.
למזלה של שפיגלמן, חשבתי לעצמי, היא לא חיה ועובדת בבריטניה. למעשה המזל הוא של כולנו. זה לא שהשמירה על חופש הביטוי בישראל מוצקה וקפדנית יותר מאשר בחצרה של המלכה אליזבת – בכלל לא – אבל אחד היתרונות היחידים של צוק העיתים הקבוע במדינה הקטנה במזרח התיכון, הוא החספוס ועור הפיל שהוא תפר כמעט לכולנו. בוא נאמר את זה כך: אחרי יום כיפור, לבנון, יגאל עמיר ועוד כמה אסונות מכל הגדלים, מספר הפרות הקדושות שלנו הלך ופחת, בעוד אצל האנגלים היציבים – השמרנות הבסיסית חוגגת לפחות 60 שנה, מאז מלחמת העולם השנייה, ללא הפרעה.
ואיך מתחברים כל ההרהורים הללו לספורט? בלי בעיה. באנגליה הייתה שפיגלמן מוזמנת למשרד המנהל של הבי.בי.סי, קפיטל רדיו, אל.בי.סי, או כל תחנה שלא תהיה – ומקבלת את טופס דמי אבטלה. איך אני יודע? זה הרי קרה רק כמה ימים לפני כן לרודני מארש, אחד מגדולי הכדורגלנים האנגלים ופרשן רדיו וטלוויזיה, באותן נסיבות. מארש, ששיחק במדי מנצ’סטר סיטי, קווינס פארק ריינג’רס ונבחרת אנגליה, הועסק עד החודש שעבר על ידי רשת הטלוויזיה סקאי כמומחה על תקן בדרן. חלק הארי של תפקידו היה שיחות עם מאזינים שעלו לשידור בתכניות טוק שואו על כדורגל. מארש בן ה-60לא ניחן בחוש הומור מפותח או מחודד, אבל הוא חשב שתפקידו גם לשעשע, והניסיונות שלו להצחיק היו לרוב פתטיים. לאיש לא היה איכפת מבדיחות הקרש של מארש כל עוד הטלפונים צלצלו, המאזינים עלו לשידור, והצופים התחברו.
כל זה השתנה אחרי שמארש הפיק מפיו מרגלית אחת יותר מדי. בעת שיחה סטנדרטית לחלוטין נשאל הקשר הבלונדיני הסוחף לשעבר אם לדעתו יש בשר בספקולציות על מעבר אפשרי של דייוויד בקהאם מריאל מדריד לסנט. ג’יימס פארק. בקהאם לא יגיע בחיים לניוקאסל, התחכם מארש, במיוחד אחרי שהוא ראה מה עשה ה- Toon Army למזרח אסיה.
תרגום בגוף המאמר: Toon Army, צבא הטון, הוא הכינוי של אוהדי ניוקאסל האדוקים והססגוניים. בדרך כלל לא נקשר שמם באסוציאציה אלימה או שלילית Toon Army T, אם עדיין לא נפל לכם האסימון, מתחרז עם Tsunami, סופת הצונאמי שהותירה יותר מרבע מיליון גופות באסיה. זו הייתה השנינה של מארש: משחק מילים המכדרר בין הטרגדיה הבלתי נתפסת לבין אוהדי ניוקאסל הצבעוניים.
אמות הסיפים באנגליה נעו וזעו. מארש פוטר ממשרתו בסקאיי פחות מיממה אחרי פליטת הלשון. הוא התנצל בפני הבוסים, הצופים וכלל האומה, אבל ללא הועיל. הלחיצה על מתג הגיליוטינה הייתה בלתי נמנעת.
מארש הצטרף לרון אטקינסון, מנג’ר מנצ’סטר יונייטד לשעבר ופרשן יותר ידען ומחונן, שנבעט אשתקד מכל מדרגות העיתונות והטלוויזיה אחרי שכינה את בלם צ’לסי, מרסל דסאי, כושי טיפש ועצלן בתום שידור, בלי לשים לב שהמיקרופון שלו נותר פתוח. גבולות הטאקט, המוסר והפוליטיקלי קורקט בבריטניה זלגו אל הספורט ונתחמו בפעם השנייה תוך פחות משנה.
או שאולי מדובר דווקא בגבולות חוסר הסובלנות של הממלכה מאוחדת? בצדקנות ובהתחסדות? התשובה הופכת נחרצת וצלולה אם מניחים בטבעיות שמארש היה מתחלף ברצון עם שפיגלמן
