למרות שכבר היינו פה ושם וראינו ועשינו כמעט הכול, יש עדיין לעולם הכדורגל נטייה ויכולת להפתיע אותנו. למשל, הידיעה שפורסמה לאחרונה על כך שפרנק למפארד, כדורגלן צ’לסי ונבחרת אנגליה, חתם על חוזה עם הוצאת ספרים בריטית מכובדת לכתיבת חמישה ספרי ילדים. הראשון מביניהם אמור לראות אור כבר ביוני הקרוב, והסדרה כולה תעסוק בשחקן צעיר ומחונן ותיקרא הכדורגל הקסום של פרנקי (Frankie’s Magic Football).
איזה שם הולם. לא לספר ילדים, כי אם לקריירה של הסופר. של פרנק למפארד בן ה-34, הניצב בצומת דרכים קריטי, ועוד לפני ההחלטה המקצועית הגורלית, בוחר נתיב אחד חדש, מקורי ויוצא דופן.
אין ספק כי העיתוי של הקריירה הטרייה של למפארד, הוא לא מקרי. הוא נולד משום סימני השאלה שהחלו לבצבץ מעל הקריירה הקודמת שלו, עטורת התהילה והתארים. כי העונה, להפתעתו, גילה למפארד שהמועדון אותו הוא משרת ביופי, אופי, נאמנות ויעילות שיא זה תריסר שנים, לא מתכוון עוד להמשיך ולהשתמש בשירותיו עם תום עונת הכדורגל הנוכחית בעוד שלושה חודשים.
נכון, לאמפס כבר לא ילד. 34 הוא גיל מבוגר יחסית במקצוע הזה. אבל יש מקרים בהם הדגש הוא דווקא על היחסי. על התרגיל ולא הגיל. ראו את רייאן גיגס (39) ופול סקולס (38) שלא נס ליחם במנצ’סטר יונייטד. וגם למפארד, כפי שניתן היה לראות העונה ברגעים בהם הוא כן קיבל את ההזדמנות שלו, הוא יין המשתבח עם הזמן. לא זו בלבד שהכדורגל שלו מדויק וסוחף כאחת, הוא אפילו התחדד במלאכת הבישולים והכיבושים, ויכול בהחלט להיות שבזמן שייקח בין כתיבת השורות הללו לפרסומן – הוא כבר ישבור את שיא ההבקעות של שחקן צ’לסי בכל הזמנים. יש לו 198 כרגע. השיא, 202, שייך לבובי טמבלינג. עוד חמישה כדורים למפארדיים מפרפרים ברשת היריב – ופרנקי מזנק אל פסגת דפי ההיסטוריה.
אבל פרנק למפארד לא זקוק כלל לנתונים הסטטיסטיים היבשים כדי לגבות את האשראי האדיר העומד לזכותו בבנק הכדורגל של אנגליה בכלל וסטמפורד ברידג’ בפרט. מי שמבקש כמות, יצביע על שלושת תארי האליפות שהוא זכה עם צ’לסי, ארבעה גביעים אנגליים שהוא הוסיף לאוסף, שני גביעי ליגה וכמובן הציפור הכחולה – תואר אלוף אירופה אשתקד. יש לו גם 94 הופעות ו-27 שערים במדי שלוש האריות של נבחרת אנגליה.
אבל הקסם האמיתי של פרנקי הוא באיכות. למפארד פשוט היה ועודנו אחד מהשחקנים והקשרים האמינים והאטרקטיביים המפארים את כרי הדשא באנגליה ובאירופה בדור האחרון. הוא סוג של פרפטואום מובילה כדורגלנית. לרגע לא נח, כמעט ולא נפצע, 550 הופעות בליגה ב-17 עונות בווסטהאם, סוואנזי וצ’לסי, ממוצע של 32 (!) משחקים בעונה שכלל גם שבירת שיא ההופעות הרצופות בהרכב הפותח של צ’לסי ולא מפסיק לספק את הסחורה גם בצד הערכי-סטטיסטי וגם במבחן הבידור והשואו.
ובכל זאת, צ’לסי של השנתיים האחרונות החליטה שפרנקי הולך. אולי להוליווד, אולי לקטאר, אולי לקבוצה אחרת באנגליה, אולי לכתוב ספרים – אבל הולך. שש פעמים ברציפות הוא השתחל לרשימת המועמדים של פיפא לכדורגלן השנה בעולם. פעמיים זכה בסגנות. ב-2008 נבחר לקשר העונה של אופא. הפרמיירליג העניקה לו את תואר כדורגלן העשור 2000-2009. ולמפארד ליקט את הברכות והפרסים, והמשיך לעמול ללא לאות, לתת את הנשמה, הגוף והכיף.
זה לא עזר כאשר לברידג’ הגיע בתחילת העונה שעברה אנדרה וילאס בואס. המנג’ר הפורטוגלי הצעיר – מבוגר מלאמפס בשלוש שנים בלבד – היה נחוש לבצע מהפכה של הצערה והזרמת דם חדש בסגל הכחולים, ואחת הטקטיקות הראשונות שלו היו להראות לוותיקים שזמנם הולך ואוזל. למפארד היה הקורבן הגדול ביותר של בואס. הוא פחות או יותר הפך מבורג מרכזי – ממי שהשם שלו עולה ראשון ברשימת הפותחים בהרכב – לשחקן ספסל, אפילו שוליים, הממתין להזדמנות שלו ומתבקש להתחיל לחשב את קיצו בצ’לסי.
יכול להיות שחוסר הגמישות ומדיניות הזבנג וגמרנו, עמדו בראש סולם הסיבות לכישלון המקצועי המהדהד של המאמן הפורטוגלי. עובדה, מיד עם פיטוריו של וילאס בואס, בדיוק בפברואר לפני שנה, היה למפארד אחד מגיבורי הניצחון הענק על נאפולי 1-4 בשמינית גמר ליגת האלופות. רוברטו די מתיאו, שירש את בואס, גם הפך את הקערה על פיה. הוא החליט לא להתבונן בתעודת הזהות בבואו לבחור את שחקניו. למפארד הוחזר למקומו הטבעי בהרכב ובקישור לא בגלל מעמדו במועדון, אלא בזכות תרומתו. זו לבטח הייתה אחת הסיבות לכך שרוברטו ופרנקי סיימו את העונה עם גביע האלופות האירופי באמתחתם.
אבל בהישגים, בשערים ובאסיסטים, בחיוניות ובחינניות, בכושר ובכישרון, אין די על מנת לשנות את ההחלטה של צ’לסי ומנהליה לא להאריך את החוזה של פרנק למפארד ג’וניור מעבר ליוני 2013. מה שאומר שלמפארד צועד עתה לקראת השקיעה שלו בסטמפורד ברידג’, אבל מי שקרא את כל השורות הנל בוודאי מבין שצפויה לו עדיין זריחה במקום אחר. פרנקי אולי עוזב את לונדון, אבל לונדון, אירופה והעולם לא יעזבו אותו. תסתכלו על היכולת שלו, הרעננות, התשוקה והאמביציה – ותבינו: פרנקי לא הולך להיות סופר, ולא סופר את אלה הרוצים שהוא ילך. הוא רק עובר. נע למקום חדש בו יאפשרו לו להמשיך ולהציג את הכדורגל הקסום שלו. ולכתוב ספרי ילדים ודפי היסטוריה.
