בשבוע שעבר אמור היה להתקיים הפסטיבל השנתי בגלסטנברי, סומרסט. מדובר ללא ספק באחד מאירועי המוסיקה המכוננים והחשובים בעולם שמאז 1970 מושך אליו עשרות אלפי חובבי מוסיקה בכל קיץ לחגיגה המונית – ולעתים קרובות אף בוצית. השנה, כמו יתר אירועי המוסיקה החיה, בוטל הפסטיבל בשל מגפת הקורונה. מייק איוויס, מייסד הפסטיבל המיתולוגי ואישיות אנגלית אגדית, הכריז שגלסטנברי עלול להיות בסכנת פשיטת רגל. סר מיק ג’אגר כתב ב’גרדיאן’ על חשיבות הפסטיבל והיותו עדות לתרבות האנגלית האקצנטרית והייחודית. הבי-בי-סי שידר לאורך סוף השבוע קטעי הופעות היסטוריים מהפסטיבל לרבות כמה מהאמנים שאמורים היו להופיע השנה. אחת מאלו, לורה מארלינג, אף הגדילה לעשות והצטלמה לוידאו בו היא שרה בשטח הפסטיבל בחוות וורת’י כשהיא ניצבת לפני במת הפירמידה, ומאחוריה פרה מלחכת עשב.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
מה סיכויי תעשיית המוזיקה לשרוד את משבר הקורונה?
אם אפילו פסטיבל הענק גלסטנברי בסכנה – מה הסיכויים של פסטיבלי מוסיקה אחרים ופחות ידועי שם – בלונדון ובאנגליה בכלל – לשרוד את האקלים הנוכחי שבו אין הופעות באופק?
בשבוע שעבר פורסם בעיתונות הבריטית ש-1,500 מוסיקאים בריטים חתמו על מכתב שנשלח למשרד התרבות ובו הם מביעים דאגה לעתיד התעשייה. אם ממשלת בריטניה לא תפרסם לו”ז מתוכנן להחזרת ההופעות, לטענתם, בריטניה עלולה לאבד את מעמדה המבוסס בעולם כבמה מרכזית למוסיקה.
אמנים-מוסיקאים יוצרים בימינו – גם טרם הקורונה – אינם יכולים לצפות להכנסה קבועה ממכירות יצירותיהם. רוב חובבי המוסיקה צורכים אותה דיגיטלית דרך ספוטיפיי, אמזון, בנדקמפ ופלטפורמות דומות, אך ממכירות דרכן רואים האמנים סכומים די זעומים. גם מהורדות דיגיטליות האמנים כמעט ולא רואים שכר. מספר מאזיני המוסיקה היותר אדוקים או רציניים שכן מוסיפים לרכוש דיסקים או תקליטי ויניל אינו גבוה, וביחס לעבר מוסיף להיות בשפל מאז עליית המדיות הדיגיטליות (זאת על אף העניין המחודש בהוצאות תקליטי ויניל והעלייה במכירותיהם, שוב, באופן יחסי). רוכשי התקליטים או הדיסקים עושים זאת לרוב בהופעות חיות או בפסטיבלים, לעתים ישירות מהאמן עצמו, כפריט אספנות כמעט. כמובן שניתן גם לתמוך במוסיקאים ישירות ולרכוש דרך אתרי האינטרנט שלהם אבל כמה אנשים באמת עושים זאת? בשורה התחתונה – בעידן הטכנולוגי של ימינו אירועי תרבות פסטיבלים וסיבובי הופעות מסובסדים שנותנים במה לאמנים לא רק חושפים אותם לקהלים חדשים אלא גם מהווים את מקור ההכנסה העיקרי שלהם. כל אלו נמצאים כעת בהקפאה אך בעקבות מכתב האמנים, מספר עצומות ולחץ כללי שהפעילו בכירי התעשייה נודע בתחילת השבוע כי ממשלת אנגליה הקצתה חבילת סיוע של מיליארד וחצי ליש”ט להצלת התיאטראות, אולמי הופעות, גלריות, מוזיאונים ושאר מוסדות תרבות שרבים מהם נמצאים על סף קריסה.
מה יעלה בגורלם של פסטיבלי המוזיקה הגדולים עדיין לא ברור ובכלל, רב הנסתר על הנגלה ושאלות רבות נותרו פתוחות: מתי יוכלו מוסדות אלו לחזור לפעילות מלאה ולמה כללי הריחוק החברתי לא נאכפים, למשל, בתחבורה הציבורית, בטיסות או בבתי ספר אבל עדיין מאלצים תיאטראות, בתי קולנוע ומועדוני הופעות להשאר סגורים? לא ברור. בינתיים, עד שמוסדות אלו יתייצבו, כולנו, הקהל כמו האמנים עצמם, נתונים לחסדי האינטרנט ומה שיש לו להציע בתחום. יחד עם זאת – אספני התקליטים שבינינו ודאי יסכימו שאין כמו חריקת המחט על תקליט – ישן או חדש – לנחם את הנפש לעת ערב.
נחמה פורתא: האלבום החדש של אבישי כהן
ואם בנחמה עסקינן – אלבום חדש ומומלץ: Big Vicious. בראשית תקופת הסגר פרסמנו כאן (וכן במהדורה המודפסת) ראיון עם החצוצרן הישראלי אבישי כהן לקראת הופעה חגיגית בפסטיבל Love Supreme. הפסטיבל, מגדולי אירועי הג’אז באנגליה ובאירופה, אמור היה להתרחש בסוף השבוע הקרוב ב-East Sussex אך התבטל.
מאז הראיון בעלונדון יצא אלבומו החדש של כהן בלייבל הג’אז הנחשב ECM, עם ההרכב ‘ביג וישס’, והוא משלב רוק גיטרות אווירתי וחזק עם נגינת החצוצרה השמיימית של כהן. תחליף זמני לאנרגיות של ההופעות החיות – פשוט להגביר את הווליום ולהתמכר לצלילים. הנה הגירסה שלהם ללהיט הענק של מאסיב אטאק, Teardrop.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
