במהירות של שתי קומות (או שישה מטרים) לשנייה מעפילים לראש הבניין הגבוה ביותר במערב אירופה, אבל לא צריך מתמטיקה כדי להבין כמה מהר עולים כשמרגישים את הלחץ באוזניים במעלית המביאה אתכם לקומה ה-68. משם מטפסים כמה מדרגות לקומה ה-69 ואז המחזה המרשים של לונדון נפרש לפניכם בבירור: פיתולי התמזה הנחשיים, הרכבות הנראות כתולעים, אוניית בלפאסט שמזכירה צעצוע פליימוביל ושאר המונומנטים הידועים של העיר.
השעות המומלצות להגיע למקום הן כמובן בסמוך לשקיעה – לפניה ואחריה. כך ניתן לראות את העיר על כל גווניה: בבהירות של אור יום ובדמדומי השקיעה המלווים בהופעת אורות הכרך המאירים את טאוור ברידג’, לונדון איי והבניינים המפורסמים… ולבסוף מתבוננים בשמיכת החשכה שמכסה בהדרגה את לונדון כשמנורות הבתים נדלקות.
מהמבקרים האחרים ניתן לשמוע תגובות בנאליות, כמו איזה יפה זה לראות את לונדון ‘נדלקת’ או הכול נראה כל כך קטן מהגובה הזה וגם זוג שמתווכח על זיהוי בניינים, על אף שבמקום פזורים טלסקופים חינמיים וידידותיים למשתמש, שמכילים הסבר קצר על כל מבנה חשוב בעיר.
לאחר ששבעתם מהתצפית הפנורמית והסיבוב בקומה הקטנה והמחוממת, תוכלו לעלות במדרגות אל הקומה ה-72, הפתוחה לאוויר הצח. בגובה של כ-244 מטרים מעל פני הים, רסיסי השארד המאפיינים את הפסגה הייחודית של המבנה הם כמעט במרחק נגיעה והקור מקפיא את אישוני העיניים.
אחד העובדים במקום מספר שבימים חמים השמש מלהטת ובימים מושלגים, מלבד הקור המורגש, נוצרת תופעה של גושי קרח שמצטברים ממעל ונופלים על הרצפה, ואז הוא נאלץ להרחיק את המבקרים מהאיזורים בהם אותם קרחונים עומדים ליפול. הרעיון שעומד מאחורי אותו גג פתוח הוא שהמבקרים יוכלו להאזין לשאון העיר ולא רק להתבונן בה.
מועדי הכניסה למתחם הם מצומצמים, בטווח של חצי שעה, ולא מובטח מקום למאחרים. אבל לא נראה שהסדרנים בכניסה עושים מזה עניין, אם מדובר באיחור של כמה דקות. מצד שני, ברגע שכבר הגעתם לקומות התצפית, ניתן להישאר בהן ללא הגבלה, למרות שאין מקומות ישיבה. חשוב לציין שאם הראות לא הייתה מספקת בביקורכם, תוכלו לבקש אישור לבוא שוב ללא תשלום נוסף.
לא בטוח שהמחיר הגבוה מצדיק את החוויה, אלא אם כן מחשבים את זה כפאונד לכל מטר שעולים, אבל החוויה בהחלט מומלצת למעריצי העיר.
