שלום חבריי הלונדונים. לא יודע איך לספר לכם את זה, אבל אנחנו בני 65. אני, אתם, המדינה… כל החבילה הזו מזדקנת לאיטה, ולא אל מול השקיעה – אלא דווקא מול השכונה המזרח תיכונית שנהיית משוגעת יותר מיום ליום. אבל התרחשו כאן גם כמה דברים יפים בשנה האחרונה, ואני לוקח על עצמי את המשימה לספר לכם עליהם. קדימה…
קדימה
זהו, קדימה היא דווקא אחד הדברים הפחות יפים שהתרחשו כאן, האמת שהתאדו כאן… אין יותר קדימה. יש חצי שאול מופז ומי אנחנו כזכור שנדרוך על שאול מופז, אבל עובדה – דרכנו.
יאיר לפיד
הוא כאילו היה פה תמיד, ואם לא הוא אז אבא שלו. אנחנו השנה ללא ספק בשנת הלפיד שיכבה רק אם לפיד ג’וניור יעשה טעויות ולא נראה שזה מה שהוא מתכוון לעשות. ההמצאה האחרונה שלו היא ריקי כהן מחדרה. אתם לא כאן כדי להבין את גודל הפסטיבל, אבל ריקי כהן היא המסעודה החדשה, היא מחליפה בגבורה את הזקנה במסדרון של ברק ועוד 1,000 קלישאות אחרות. אני מתבונן מהצד ביאיר לפיד ותולה בו המון תקוות. אם המדינה צריכה מתנה נאה לגיל 65 – יספיק אפילו חצי ממה שלפיד מבטיח.
הקוטג’
הקוטג’ הומצא מחדש בקיץ 2011. הישראלים עדיין רואים בו בית שני והמחיר שלו עדיין דומה לבית השלישי שלעולם לא יהיה לנו. זה לא שהוא כל כך יקר, הוא סמל ליוקר מחיה משוגע שמתרחש כאן. אני לא בטוח שבלונדון יותר זול, אבל הטלוויזיה והביג בן עושים את העבודה.
בר רפאלי
היא שלנו, היא כחול-לבן, היא כנראה הבחורה הכי שווה בעולם, אבל אין ישראלי שלא מטיח בה עלבונות מבוקר עד ערב. לא עשתה צבא, לא תרמה, מרוויחה יותר מדי, למה דווקא היא מייצגת את משרד החוץ ועוד אלף זיבולי לילה ולילה וכל זה במקום להתגאות בה, כמו שאנחנו מתגאים בדיסק-און-קי (גם שלנו, ידעתם?). אבל כאלה אנחנו הישראלים הממוצעים – אוהבים מישהו רק כשהוא מתרסק.
הר הרצל
לא יודע איפה הייתם ביום העצמאות לפני שנה, אבל ההורים של הילה בצלאלי, שנהרגה בחזרות על הר הרצל בדיוק לפני שנה, זוכרים. עדיין, גם ב-2013 ישראל היא המקום שממציא את המחדלים מחדש – בכל פעם במיומנות גדולה יותר. אם תרצו לבדוק איך מתפתחת תרבות החפיף – תקפצו לתל אביב סיטי או לעיר הבירה הקסומה ותגלו איך בכל פעם אפשר לשכלל את הברדק, את חוסר האכפתיות ואת זילות חיי אדם. ולתפארת מדינת ישראל כמובן!
הבעיה הפלסטינית
עדיין כאן, תודה. מה שלומכם אתם? מישהו היה מאמין שגם בגיל 65 אנחנו נריב עם השכנים על איפה תולים את הכביסה המלוכלכת? למה זה קורה דווקא לנו, היהודים, למה דווקא אנחנו? גם הפוליטיקה החדשה של יאיר לפיד לא מביאה שום תקווה בעניין הזה, נפתלי בנט ישמח לפיתרון של שתי מדינות (אחת לנו ועוד אחת שתהיה ספייר) וכל זה רומז על עוד עשור של מלחמה נהדרת. רק לאחרונה, אחרי חצי שנה של כמעט שקט מוחלט, נורו שוב רקטות על שדרות והכול עוד שנייה מתחיל מחדש. אז אם אתם יודעים על מנהיג שיודע גם איך חוסכים לדירה לילדים, וגם מבין שקודם צריך לעשות שלום – תשלחו אותו דחוף לשכונה.
אופטימי
זה מה שאני, עדיין. כי אני באמת אוהב את המקום הזה (כל עוד אני יודע שאני יכול לקפוץ לשכונה שלכם פעמיים בשנה), החורף עדיין טוב לי פה יותר, עדיין נעים לי בלילה גם כשכל האורות כבר כבים. אז אינשאללה שתהיה שנת עצמאות טיפה יותר נעימה ואם גם אתם עושים על האש – אל תשכחו לקנות טחינה.
