כמו בלעם בפרשת ‘פנחס’ שרצה לקלל ונמצא מברך, כך יכול היה דוד רנן להגדיר כמחמאה את מה שנכתב בחודש שעבר על ספרו בביטאונה של הכנסייה הקתולית. כותב בעל המאמר ב-Catholic Herald: קראתי ספר מאלף, אף כי מביך, הנקרא ‘צלב כפול’. אם אומר לכם שהוא מקדיש 350 עמודים להתקפה על הכנסייה בשל שחיתות כספית, עוינות למיניות ואנטישמיות, תבינו מדוע לא אמליץ עליו לכל מי שאינו מכיר את ההיסטוריה של הכנסייה….
וממשיך המחבר: זה לא שהספר לא מדויק. כמה מהאשמות הכלליות בו לא היו ידועות לי וככל שיכולתי לבדוק אותן הן נתגלו כמשביעות רצון. אבל זהו ניסיון נחוש לכלול את כל השחיתות של אלפיים השנים האחרונות מבלי להתאמץ לראות צד חיובי כלשהו…בכל מה שקשור לאהדה, אצל דוד רנן זוהי תחתית הטבלה.
האמת היא שקשה לחלוק על דברי הבקורת בביטאון הקתולי הידוע. דוד רנן אינו מוצא נקודת אור אחת בוותיקן, עליו הוא שופך אש וגופרית העלולות להעלות סומק בפניהם של המאמינים. הוא מצטט את דבריו של ההיסטוריון הידוע ה.ג. וולס שמצא לנכון לשאול במהלכה של מלחמת העולם השנייה: מדוע איננו מפציצים את רומא?. הוא לא קיבל את הטענה שהבירה האיטלקית תחמוק מנחת זרוען של בנות הברית רק בגלל העובדה שזהו גם מקום מושבו של האפיפיור. רנן, מתעורר הרושם, לא היה מתנגד להפצצת הוותיקן גם היום, שכן הוא תומך בהתלהבות בפירוקה של הכנסייה כדרך היחידה לחסל את השפעתה השלילית. אולם מאחר ואינו הוא משלה את עצמו כי היא תואיל להתפרק מנכסיה, הוא נאלץ בעל כורחו להשלים עם נצחיותו של המוסד. מה שהיה, הוא גם שיהיה.
רנן מונה את החטאים הקתולים אחד לאחד: מלחמה בהפלות, ניצול העוני בעולם השלישי, הטלת איסור על שימוש באמצעי מניעה, תרומה להפצת נגיף האיידס, התנגדות לגירושין, שלילת האוננות, הנצחת בערות ובורות, הרס מיליוני משפחות, שנאה לנשים, ניצול מיני של נערים, סתימת פיות, צנזורה, חוסר שקיפות, שחיתות אישית וקיבוצית, ניצול ציני של ההמונים, קולוניאליזם, עבדות, עלילות דם, צייד משפות וכמובן רדיפת יהודים שהגיעה לשיאה בהתנהגותו של הכס הקדוש במהלך השואה. כמעט הכול ידוע לכול, אולם הספר, בניגוד לספרים קודמים רבים, מקבץ בתוכו את כל החולאים הרעים תחת אותה קורת גג ויורה בהם בליסטראות. מן הטעם הזה הוא מביא את קוראיו לנוע בחוסר נוחיות על כיסאם.
‘צלב כפול’ מזכיר לנו כי עד היום לא התנצלה הכנסייה בפה מלא על המשפט שערכה לגלילאו והוא מסביר מדוע. הוא גם מתעכב בהרחבה על הסטיות המיניות שפקדו את הכנסייה בפרשות הבלתי נגמרות של כמרים, זוטרים ובכירים, אשר ניצלו את מעמדם כדי לבצע את זממם בנערי מקהלה ובילדים תמימים אחרים שחיפשו מזור לנפשם בקרב לובשי הגלימות. תוך שהוא סוקר את תולדות הכנסייה, מתרכז רנן בתעשיית הנסים, חושף את מימדי היעדר חופש דיבור ומתאר בהרחבה, בפרק שלם, את היקף השחיתות הפיננסית שאפיין את פעילות הוותיקן במשך מאות שנים.
עדיין אופיום להמונים ומעבר לזה
דוד השתייך דווקא לקהילה הבנקאית בשנות השבעים והשמונים ויש הזוכרים לו חסד נעורים מהתקופה בה היה אחד ממנהלי בנק הפועלים, במה שהיה בשעתו ספינת הדגל של הבנק ברחוב בונד. אולם אז, באמצע החיים, הוא החליט לבצע מטרמופוזה ולצאת לדרך חדשה. הוא עשה דוקטורט במדעי המדינה ובניגוד לישראלים רבים הנוטים לכתוב על המזרח-התיכון, הוא בחר לכתוב על הכנסייה הקתולית, לא בהכרח בגלל התעניינותו בדת, אלא בשל התמחותו מוקדי כוח.
רקעו הבנקאי מעניק לו את הכלים לנתח את הדרך הפתלתלה בה הכנסייה מבצעת את עסקיה הכספיים המפוקפקים ברחבי העולם הגדול. בניגוד לספרו המפורסם של דן בראון, זה של רנן מבוסס על עובדות ומהן הוא שואב את מסקנותיו. למרות מוצאו הוא מקדיש רק חלק מספרו לאנטישמיות, אולם את יחסה של הכנסייה לשואה, במהלכה ואחריה, הוא מגולל בשני פרקים. כך גם יחסו של הוותיקן לתנועה הציונית ולמדינת ישראל מאז המלחמה והלאה.
המחבר תוהה: האם הכנסייה הייתה צריכה להטיף לשנאת יהודים, לכלוא אותם בתוך גטאות ולעקוד אותם על מזבח האינקוויזיציה? האם היא הייתה צריכה להעלות על המוקד ספרים וסופרים? האם הייתה צריכה להקים צבאות ולאמן אותם להשמיד, להרוג ולאבד? האם הייתה צריכה להתיר עבדות ולהחזיק אפילו עבדים משלה? האם הייתה חייבת להיות מעורבת בהלבנת כספים, בקבלת כסף נאצי ובשיתוף פעולה עם המאפיה? האם הייתה צריכה לכסות על מעשי הקרדינלים הפדופילים? האם הייתה צריכה להלך איימים על מאמיניה כדי שישמרו על קשר השתיקה? התשובה לכל השאלות הללו היא כמובן שלילית. הכנסייה לא הייתה מחויבת לנצח על מדיניות זו כדי לשמור על ההגמוניה שלה. ההסבר לתופעה פשוט התנהגותה השלילית טבועה בה משחר נעוריה. היא נולדה בחטא, חיה בחטא וממשיכה לעשות כן באין מפריע. במלים אחרות, מעשיה צרובים ב-DNA שלה.
רנן מציע, אפוא, לפרק את הכנסייה מבסיס כוחה העצום, אך היא תהייה כמובן האחרונה לעשות זאת מרצונה. הוא קורא, לפחות, להשיל ממנה את מעמדה הפוליטי ואת זאת יכולים כמובן אחרים לעשות, אף כי גם זה עוד חזון למועד. ה’הראלד הקתולי’ מזכיר בדברי הביקורת על הספר את האפיפיור יוחנן ה-12 ששלט עוד בגיל 18 בין השנים 955 ל-964. האיש היה זכור כמנהיג מושחת במיוחד שמשכנו היה מוכר כבית בושת והוא מצא את מותו כאשר נפגע משיתוק פתאומי במהלך אקט מיני. כנסייה ששרדה זאת, יכולה לשרוד כל דבר…, הוא כותב ומוסיף: אז מי זקוק לרנן כדי שיאמר לנו את מה שאנו כבר יודעים?.
אנחנו. בשביל התזכורת…
439 עמודים. David Ranan. Double Cross: The Code of the Catholic Church. Theo Press. £15.99
