ספר &#8211; כשהארי פגש את עברו

ספר – כשהארי פגש את עברו

שמו של הספר נגזר מאותו רחוב בעיר סטוקוול, ליד מנצ’סטר, שבצידו האחד התגוררו נוצרים ובצדו השני חיו יהודים. מטרים ספוים חצצו בין שני הצדדים, אולם תהום עמוקה הייתה פעורה ביניהם. בעצם, המדובר היה כדברי המחבר, בשני מחנות אויבים שהופרדו על ידי הפסקת אש מתוחה. הילדים היהודים הוכו השכם והערב בלכתם לבית הספר ובשובם ממנו והנוצרים נהגו להקניט אותם בקריאות מי הרג את ישו? יהודים ארורים!.

הארי היה הבן הצעיר במשפחה בת שבע נפשות והוא נולד במקום להורים למודי פוגרומים שהגרו לצפון אנגליה מפולין אחוזת האנטישמיות. אולם המציאות בסטוקוול הייתה פיקניק לעומת מה שהותירו מאחור. לפחות כאן היה להם דבר משותף עם שכניהם הנוצרים כולם היו מוכה עוני מרוד. להארי ולמשפחתו הייתה צרה נוספת משל עצמם. האבא היה שיכור ואפילו אלים, ואת מיטב הכסף שהרוויח במפעל הטקסטיל הוציא בבית המרזח. הארי אינו רוחש לו חיבה יתרה בספרו, לעומת האמא – לה הקדיש את ספרו. הייתה זו אותה אמא, שאינה יודעת קרוא וכתוב, שיצרה קשר עם קרובי משפחה בשיקגו כדי להבטיח את הגירתם לארצות-הברית.

מלבד חיי הדוחק הייתה לה סיבה טובה לעשות זאת. הבת הבכורה, לילי, התרועעה עם גוי מעבר רחוב והיא נשבעה כי על גופתה המתה היא תאפשר לשניים להינשא. האב עצמו, ביום בו הגיעה לילי ליומה הראשון באוניברסיטה, גרר אותה בשערותיה ברחוב העיר והשליך אותה לעבודה בחנות חייטות. הארי ואחיו לא ליקקו דבש, בלשון המעט. האח הבכור, סול, שביקש להיות עיתונאי, התראיין במשרד המערכת של עיתון במנצ’סטר והעורך הראשי זרק אותו מן המדרגות. לעולם לא תהייה עיתונאי, אמר לו, לך לאן שאתה ושכמותך מתאימים, לחייטות.

בסופו של דבר, כאשר הארי היה בן תשע, הגרה המשפחה לארץ המובטחת והילד הצעיר לא הביט לאחור אלא רק כעבור עשרות שנים. את זכרונותיו הוא שיגר לכמה מולים אמריקאים ואלה דחו אותו מיד. הוא לא אמר נואש ושלח את כתב היד להוצאת ‘ראנדום’ בלונדון, שם העלה אבק במשך שנה. בסופו של דבר גילתה אותו אחת העורכות וגאלה אותו מאלמוניותו. מאז שהתפרסם זכה הספר לבקורות נלהבות משני צידי האטלנטי. המחבר נחשף כמספר סיפורים מהמדרגה הראשונה ועתה הוא שוקד על ספרו השני, לו יקרא החלום – על חייו במדינה המאמצת.

האם המציא הארי את זכרונותיו? כיצד יכול היה לזכור מה אירע לפני 90 שנה? כיצד יכול היה לתאר לפרטי פרטים את מטבע הפני הראשון אותו הרוויח בגיל ארבע? ברנשטיין מודה כי אולי לא כל תג בספר מדויק, אולם הקורא יכול להתרשם שהמדובר במסמך אותנטי. ברנשטיין מוכיח כי לעולם לא מאוחר בחייו של אדם לכתוב את ספר זכרונותיו.